"לפני תשרי האור כה רך ובמרום יש עננה
וסתוונית פתאום תפרח בחצרנו הקטנה
לפני תשרי עפות מכאן הציפורים אשר נאהב
שלום לוחש להן הגן, מפריח נשיקות זהב"

מרים חרותי

 

הוא עומד מולי ושר, עוד לא בן חמש. קטנטן כזה. החיבוק שלו עדיין רך ומתמסר. לאט לאט יהפוך החיבוק לזוויתי יותר, מודע יותר. בינתיים הוא עוד מתרפק עלי כולו, עוטף את צווארי בזרועותיו. "אני אוהב אותך הכי בעולם", הוא לוחש אל תוך האוזן. אני מתבוננת אל תוך עיניו. הוא רואה את החיוך שהוא מעורר בי וזה מספיק. זה מספיק כדי להטיס את שנינו לממלכה פרטית. רק של שנינו. ושם, שם אני רק שלו. אני רק איתו. אין שם תינוקת שרצה מחדר לחדר וצריך למהר אחריה, אין שם אחים גדולים, אין שם ילד שצריך שיציצו בשיעורי הבית שלו, אין שם ילד אחר שחייב לספר סיפור, אין בית מלא חברים. אין המולה. רק שנינו.

 

רק שנינו.

 

ואיך הוא יודע, הילד הזה, איך הוא יודע ללחוץ על הכפתור הנכון ולפתוח את הכניסה הסודית ישר אל תוך הלב שלי. בלי מחסומים, בלי רגע וחכה שנייה, בלי אני חייבת לסיים משהו ועכשיו אני עסוקה. כי אני צריכה לעבוד, כי צריך לסיים כאן משהו, כי צריך להחליף חיתול לקטנה. כי תמיד יהיה משהו שצריך.

 

מתוך youtube.com

 

אבל הוא, הוא יודע איך לקחת את השלט לידיים וללחוץ על כפתור ההפסקה. אפשר חיבוק? הוא שואל אותי. בטח שאפשר. תמיד אפשר, איך אפשר שלא. והנה הוא בין הזרועות שלי, מתכרבל כל כך, אוהב כל כך. כל כך שלי ואני כל כך שלו.

 

תקשיבי, אמא, תקשיבי איזה שיר למדנו בגן היום. "לפני תשרי עפות מכאן הציפורים, שלום לוחש להן הגן, מפריח נשיקות זהב". הוא מפריח לעברי נשיקות זהב. והוא מתוק, אלוהים כמה שהוא מתוק. המצלמה שבתוך הלב לא מפסיקה לתעד. זכרי, אני אומרת לעצמי, חרטי עמוק אל תוך הלב. את הרגע הזה, את השנייה הזו שלא תשוב. כי הם גדלים כל כך מהר. והתום הזה, התום היפה והנפלא הזה מתפוגג בלי שנרגיש. ובקלות יכולתי לפספס. והוא היה שוכח והרגע הזה עם השיר הזה היה מתפוגג כפי שמתפוגגים להם כל כך הרבה רגעים באינרציה של החיים. וחבל.

 

אני עוצרת הכול. אנחנו הולכים יחד למחשב ומוצאים את השיר. אני משמיעה לו את השיר שמצאתי והוא מחייך. הוא מחייך חיוך מאוזן לאוזן, כי זה השיר הנכון. כי באמת הייתי איתו ברגע הזה. ועצרתי הכול והקשבתי. הוא מנשק אותי בשפתיים הקטנטנות שלו. את האימא הכי טובה בעולם, הוא אומר לי. איזה רגע מטורף. לעיתים האושר נמצא כל כך קרוב. מתחת לאף. הילד שלי מתאים אצלי את כל החלקים של הפאזל. והכול שלם עכשיו. הכול נכון.

 

וזה כל מה שאני צריכה לאחל לעצמי. רק זה. את המשפחה שלי קרוב. בריאים. שלמים. רק זה. היתר כבר יסתדר מעצמו. כשהם המבער שלי, אני יכולה להגיע לכל מקום, לכל כוכב, לגעת בכל חלום, לטפס על כל הר. ההבנה הזו, שמקשיים אפשר לצמוח וימים לא פשוטים גורמים לך להעריך עוד יותר את מה שיש, את הימים הטובים, את החצי שלי, הטוב ביותר בעולם כולו ואת ארבעת המופלאים שלי.  

 

 

הקטנה מעירה אותנו פתאום. היא מנסה לטפס על המיטה שלה וגם מצליחה. אמא!, קוראת אחותה, הוא לקח לי! הוא אמר לי!. אז מה, משיב הבכור, היא התחילה!. ואמא, מוסיפה הנסיכה, אני רעבה. האפרוח הקטן עדיין מחבק אותי חזק, מבין שאמא תכף נעלמת למקום אחר. חבל שאי אפשר לעצור לפעמים את הזמן.

 

אני אוספת את הקטנה מהמיטה, קוראת לשני הגדולים ומתיישבת חזרה אל מול עיניו הלא מאמינות של הקטנטן. בואו, אני אומרת להם, אתם חייבים לשמוע איזה שיר נהדר הוא למד בגן. הקטנטן מנפח את החזה בגאווה ומתחיל שוב לשיר -

 

"לפני תשרי תכתוב מרב מכתב נקי ומסולסל
שנה טוב לאם, לאב ולחבר שלי אייל
לפני תשרי עפות מכאן הציפורים אשר נאהב
שלום לוחש להן הגן, מפריח נשיקות זהב"

 

השיר מסתיים. הגדולים מוחאים כפיים. כמה הוא שמח. בוא, אני אומרת לו, עכשיו נשיר בטלפון לסבתא. אני שומעת אותה נמסה כשהוא מפריח לה נשיקות זהב דרך הטלפון.

 

וזה כל מה שאני צריכה לאחל לעצמי. רק את זה.