מסכת קידושין בתלמוד הבבלי, מלמדת על חובותיו של ההורה כלפי ילדו: "תנו רבנן: האב חייב בבנו למולו ולפדותו, וללמדו תורה ולהשיאו אשה, וללמדו אומנות ויש אומרים אף להשיטו במים. רבי יהודה כל שאינו מלמד את בנו אומנות ... כאילו מלמדו ליסטות (מעשי שוד-ג"ק)" (בבלי, קידושין, כא ע"א).

 

בעיצומו של הוויכוח הציבורי על חוק אברכי הכוללים, אשר אמור להסדיר מתן מלגות קיום ללמעלה מעשרת אלפים אברכים בעלי משפחות שאין להם מקורות הכנסה אחרים, מעלה מקור תלמודי זה סימני שאלה נוקבים על האידיאולוגיה הניצבת מאחורי הדרישה החרדית לחקיקת החוק; אידאולוגיה המתנקזת לא אחת לביטוי: "תורתו – אומנותו".

 

חכמי התלמוד, כך מלמדת מסכת קידושין, ראו בתלמוד התורה ערך גדול ומשמעותי, אך ציפו מהאדם לרכוש אומנות חיים, שתסייע לו בפרנסתו ובפרנסת משפחתו. הקביעה כי הסירוב להקנות מיומנות זו לילדך משולה לדחיקתו לתרבות ליסטים, מעידה עד כמה התרחקה העמדה החרדית הנוכחית מיחסה הבסיסי של מסורת ישראל לשילוב שבין תורה לעבודה.

בחסותה של המדינה, ובאופן חסר תקדים בתולדות עם ישראל ובמציאות החיים היהודית בתפוצות, צמחה בישראל חברת לומדים ענקית המחנכת את בניה, ומידה לא מבוטלת, גם את בנותיה, לחיים של תלות בציבור ובמוסדותיו ולעוני. עמל הכפיים ופרנסת המשפחה אשר תפסו מקום של כבוד במסורת היהודית לכל דורותיה, הפכו בחברה זו לסימן של פחיתות כבוד ושל השקעה בתפל.

 

החיבור בין אי ההשתלבות בשוק העבודה לגודלה הממוצע של המשפחה החרדית בישראל, הפכו את אורח החיים בחברה זו למלכודת עוני, המונחת לפתח בניה ובנותיה, אבל לא פחות מכך לפתחה של החברה הישראלית כולה.

 

"עיוות שהתפתח במדינת ישראל ב-62 שנותיה"

במידה מרובה, גמלאות הבטחת ההכנסה לתלמידי הכוללים (מסגרות הלימוד לבעלי משפחות) מסמלות יותר מכל דבר אחר את העיוות שהתפתח במדינת ישראל בשישים ושתיים שנותיה, בחסות כשליה של המנהיגות הפוליטית הישראלית. קצבאות אלו ניתנות בהגדרה לאברכים בעלי משפחות (בנות שלושה ומעלה ילדים) שאין ברשותן נכסים.

 

לנוכח מאפייני החיים במגזר החרדי ולאור העובדה, שהתנאי לקבלת הקצבאות הוא העדר הכנסות נוספות מעבר לסכום המינימאלי של 1200 ?, הרי  שברוב המוחץ של המשפחות ישנו הורה שני (האם כמובן) שאף הוא אינו משתלב בשוק העבודה. בנוסף, בניגוד גמור לקצבת הבטחת ההכנסה הכללית, מקבלי גמלת האברכים ובנות זוגם, אינם נדרשים לעמוד במבחן תעסוקתי, אשר יקבע כי אין הם כשירים להשתלב בשוק העבודה. כך, יותר מכל קצבה אחרת במדינת ישראל, הפכה קצבת האברכים להיות מפלט מחובתו של בעל המשפחה לפרנס את בני ביתו וסמל להטלת חובה זו על כתפי הציבור.

 

בניגוד גמור לטענות החרדיות, מדינת ישראל משקיעה מדי שנה קרוב למליארד שקלים בתמיכה במוסדות התורניים ובישיבות מעבר לקצבאות הבטחת ההכנסה לאברכים המגיעות לסך של 130 מליון ? מדי שנה. תמיכה מאסיבית זו מתבטאת, בין השאר, בעובדה שרוב תלמידי הישיבות בישראל מקבלים ממילא תמיכה כספית של מאות שקלים מן הישיבות בעבור לימודיהם, זאת בשעה שסטודנטים ותלמידי המסלולים להכשרה מקצועית, לא רק שאינם מקבלים תמיכה, אלא נדרשים לשלם שכר לימוד.

 

 אם נדרשת הוכחה שמדינת ישראל העניקה מקום נכבד לערך של לימוד תורה ישיבתי בסדרי העדיפויות שלה, הרי שהיא נמצאת בספרי התקציב של מדינת ישראל בעשרות השנים האחרונות. עתה הגיעה העת לדרוש מממשלת ישראל את ההוכחה שגם הערך של עבודה ועמל כפיים זוכה לאותו יחס של כבוד, שהרי רבותינו, בהם פתחנו מאמר זה, למדו אותנו גם ש"אם אין תורה אין קמח" אבל גם ש"אם אין קמח אין תורה".     

    

תגיות