ליאה רותם לא מייצגת

מה לא נאמר כבר על תחרות "מלכת היופי השמנה" שהתקיימה השבוע ונערכת כאן מדי שנה - שמדובר באירוע מיותר ומביך שכל מטרתו היא לאפשר גם לנשים במידות גדולות להפוך לאובייקטים שטחיים? שמקומו בקניוני הפריפריה של שנות התשעים? שהוא מבזה נשים עוד יותר מתחרויות היופי הרגילות? למרבה הצער, נראה שצעדי הענק שנעשים בעולם האופנה בכל הקשור לקבלת השונה והגמשת מושג היופי פסחו על ארצנו הקטנטונת. אחרת, קשה להסביר מדוע צריכים לקיים כאן תחרות ייחודית לנשים מלאות יותר מהדוגמנית הממוצעת, ולהתעקש להדביק להן את התואר "יפה ושמנה" כאילו שרק במקרה נשמטה מהכותרת הזו המילה "אבל" בין שני התיאורים.

 

בזמן שעל במת תחרות "מיס אמריקה" צעדו השנה מתחרה גידמת, מועמדת אוטיסטית וצעירה שסובלת מתסמונת טורט, בארץ עדיין מתקשים להפריד בין המונחים הלא ממש נרדפים "יפה" ו"רזה", ועצוב מזה, גם המתחרות עצמן לא מבינות כי הדבר לא סותר אחד את השני. "הזכייה בתואר היא הגשמת חלום עבורי", אמרה השבוע הזוכה בתחרות, ליאה רותם בת ה-28 ממושב גני יאשיה. "כל כך רציתי הכרה שאני לא רק חכמה ואימא, אלא גם שאני יפה למרות שאני שמנה".

 

אז עם כל הכבוד לזוכה היפהפייה והבכלל לא שמנה בתחרות הזו, השימוש במילה "למרות" כאן הוא לא מקרי ואי אפשר לבוא לרותם בטענות. הרי איך יכולה אישה בישראל 2013 לחשוב בטעות שהיא יפה, אם כל המשתתפות בתחרות "מלכת היופי" ה"נורמלית" כלל לא דומות לה? כיצד היא תביט במראה ותגיד לעצמה שגם היא עונה על אידיאל היופי, אם כל הזוכות בתחרות הארצית לדורותיה היו צעירות, רזות, גבוהות, שנראות כאילו נוצרו תחת אותה שבלונה בבית חרושת? אז נכון, השנה עשינו צעד קטן ומשמעותי וזכינו לראות לראשונה מלכת יופי אתיופית. אבל מלכת יופי שמנה? זה כבר "אבל" גדול מדי, כנראה.

 

 

נטלי פורטמן מגדירה את הפמיניזם בהוליווד מחדש

מעטות הכוכבות ההוליוודיות שמוכנות שיגדירו אותן "פמיניסטיות". יש לא מעט פעילות מוצהרות למען זכויות אדם, למען בעלי חיים ולמען השלום במזרח התיכון, אבל נושא המגדר נתפס תמיד ככזה שעלול לפגוע בתדמית הסקסית של הכוכבת. נראה אותך משיגה קמפיין ל"לוריאל" או מקום טוב ברשימת "הנשים הלוהטות בעולם" של מגזין "מקסים" אחרי שנאמת על מעמד האישה ב"אנטרטיימנט וויקלי".

 

ועדיין, יש כמה יחידות סגולה שמצליחות לא רק לדבר על פמיניזם, אלא גם לומר משהו חדש בנושא. נטלי פורטמן היא אחת מהן, ומי שעקב אחריה במהלך הקריירה הארוכה שלה לא יופתע, אחרי הכל, פורטמן היא לא סתם כוכבנית נבובה שנוצרה באולפן הפקות, אלא גם שחקנית משכילה ובעלת דעות נוקבות. לכן, כשנטלי מדברת, אנחנו מקשיבות.

 

בראיון האחרון שלה ל"אל" הבריטי, פורטמן מתייחסת למושג הפמיניזם ולא זורקת לאוויר סיסמאות שחוקות על כוח נשי. עבורה, כפי שהיא מסבירה שם לקולגה שלה מהסרט "ת'ור", טום הידלטון, שוויון בין המינים פירושו לא רק דמויות נשיות "חזקות" בסרטים.

"בהוליווד, המיתוס הוא שאם אתה עושה סרט 'פמיניסטי', האישה צריכה להיות קשוחה ולנצח. זה לא פמיניזם, זה מאצ'ואיזם. אני רוצה שגיבורות נשיות ירשו לעצמן להיות חלשות וחזקות, שמחות ועצובות, ובעיקרון – אנושיות. סרט על אישה חלשה ופגיעה יכול להיות פמיניסטי אם הוא מראה אדם אמיתי שאפשר להזדהות עימו" אמרה פורטמן.

 

 

פורטמן בעצמה החלה את דרכה כילדה קשוחה ומכסחת ישבנים ב"ליאון", אבל התבגרה לתוך העולם האמיתי ואף הפכה בשנתיים האחרונות לאימא – מה שכנראה עורר בה הבנה חדשה לגבי המושג פמיניזם ותהיות לגבי הייצוגים הנשיים שאליהם נחשף בנה הפעוט אלף.

 

"אני אוהבת להיות אמא, אבל מדובר בעבודה הרבה יותר קשה מאשר להיות שחקנית. למעשה, ללכת לעבודה, מרגיש כאילו קיבלתי יום חופש. לא שאני רוצה יום חופש מלהיות אמא, אלא שלפני שהייתי אמא, לא הבנתי בכלל בכמה עבודה מדובר. אימהות עובדות יותר מכולם" אומרת פורטמן ומוסיפה "אני רוצה שכל וריאציה של גבר או אישה תהיה אפשרית. אני רוצה שנשים וגברים יוכלו להיות הורה במשרה מלאה או לעבוד במשרה מלאה או אפילו לשלב בין השניים. אני רוצה ששני המינים יוכלו לעשות מה שהם רוצים מבחינה מינית ואף אחד לא יקרא להם בשמות".

 

היבט נוסף של ההתקדמות האישית שעושה פורטמן בשנים האחרונות, נוגע בביקורה הנוכחי בישראל, בסיור לוקיישנים לקראת הסרט "סיפור על אהבה וחושך" המבוסס על ספרו האוטוביוגרפי של עמוס עוז בעל אותו שם, שאת הזכויות עליו רכשה פורטמן כבר ב-2007, והיא מתכוונת לביים בעברית. "קראתי את ספרי עוז מאז התיכון, וכשקראתי את הביוגרפיה שלו פשוט ראיתי אותה לנגד עיני", אמרה לפני כחמש שנים בראיון למגזיןW  וסיפרה על כוונתה לביים את הסיפור הידוע. למרבה השמחה,כשפורטמן אומרת משהו בראיון, היא באמת מתכוונת אליו. 

 

וויטני תומפסון מתפשטת

יודעים מה משותף לבר רפאלי, קייט אפטון ואפילו היידי קלום? הן נחשבות לדוגמניות "עגלגלות" ו"בעלות קימורים" במובנים של עולם האופנה. הן לא יצעדו על המסלול בתצוגה של "שאנל" (אולי רק כגימיק), אבל יהיו מושלמות לקמפיין של "ויקטוריה'ס סיקרט" או לשער ב"ספורט'ס אילוסטרייטד". בניגוד לאחיותיהן הקולביות, הן מסוגלות למלא חזייה – מה שהופך אותן לנשים "אמיתיות" בסטנדרטים הבלתי אפשריים של עולם היופי.

 

אבל מה משותף לבר רפאלי, קייט אפטון, היידי קלום ולכל אחת מאיתנו? שום דבר, כנראה. בין הנשים ה"אמיתיות" הללו, שאמורות למכור לנו חזייה או ביקיני, ובין נשים אמיתיות שאנחנו מכירות במציאות, יש הבדלים תהומיים לא פחות מאלה שבינינו ובין דוגמניות דקיקות כמו קארה דלווין וקרלי קלוס. למזלנו, יותר ויותר חברות הלבשה תחתונה מבינות את הפער הזה ומנסות לגשר עליו – כפי שעשו "H&M" כשליהקו את ג'ני ראנק לקטלוג בגדי הים האחרון שלהם, או "ג'ק קובה" הישראלים שלקחו את ריי שגב לככב בצילומי הלנז'רי שלהם.

 

האחרונה להצטרף לרשימה הזו היא לא אחרת מאשר זוכת "הטופ מודל הבאה" הראשונה במידות גדולות, הדוגמנית וויטני תומפסון, שנבחרה להיות הפנים – והגוף – של ליין Sculptresse של חברת "פאנאש". לחברה יש כמה וכמה קווים שמיועדים לבעלות חזה גדול במיוחד, עד קאפ H, J ואפילו K, אבל תומפסון היא הדוגמנית היחידה שלא רק מתהדרת בזוג נכסים מפואר (בלי תוספת סיליקון, תודה רבה), אלא גם בגזרה עגלגלה באמת, ששייכת לקצה העליון של סקאלת המידות שמוצעות בליין. 

 

 

אגב, תומפסון היא אחת הזוכות הבודדות של הריאליטי "הטופ מודל הבאה" שהצליחה לתרגם את זכייתה לעבודה שוטפת בתחום, והיא מצטרפת לאחת המשתתפות בעונות המוקדמות יותר של התוכנית, הדוגמנית השופעת והשחורה טוקארה ג'ונס, שבעצמה עושה חיל. סביר להניח שייקח זמן מה עד שאחת מהן באמת תגיע לקטלוג של "ויקטוריה'ס סיקרט", אבל אין ספק שמתוך 14 עונות של חיפוש אחר הדוגמנית הבאה, כששתי המתמודדות המצליחות ביותר הן פלאס סייז, אומר משהו על הצורך של האמריקאים במודל יותר אמיתי לחיקוי. עכשיו, הלקוחות של "פאנאש" יזכו לפחות לקנות את הלנז'רי שלהן ממישהי שנראית כמוהן כשהן עומדות בתא המדידה – ולא מאחת האקסיות לעתיד של ליאונרדו דיקפריו.

תגיות