הפעם הראשונה

כמו בפעם הראשונה

אני זוכר את הפעם הראשונה. ההתנהגות שלה הייתה קצת משונה. היא הייתה נחמדה אליי יותר מהרגיל במשך כמעט שבועיים לפני שזה קרה. אני, תמים, לא הבנתי את מה שעתיד היה להתרחש. אכן צפיתי שזה יקרה, יותר משנתיים היינו באותה סיטואציה, והעתיד היתמר לו כעשן בחלל החדר, כאשר שנינו מריחים, מבינים את המשמעות, אך לא משוחחים. אני פחדתי ולא רציתי להגיד. היא רצתה להגיד אבל פחדה.

שנינו הבנו את ההשלכות שעלולות להיות אם אני לא אהיה אחראי מספיק, והיה ברור לשנינו שכגבר טיפוסי האחריות היא ממני והלאה, בעיקר כשהיא בסביבה. אמרתי לה שבעבודה אני אחראי, אפשר לסמוך עליי. היא לא הייתה בטוחה. לא רצתה לקחת את הסיכון.

בסופו של דבר היא החליטה לנסות. הופעל עליה לחץ חברתי חזק. כל החברות שלה כבר עשו את זה, והיא היחידה שעדיין לא בטוחה, לא סומכת, מפחדת. היא שאלה אותי אם אני מוכן. עניתי שתמיד הייתי. היא לא האמינה. הבטחתי שיהיה בסדר, שלא צריך לדאוג, שהתבגרתי. הבנתי שלא יקרה דבר עד שהיא לא תקבל הצעה קונקרטית. זה קרה.

"אני טסה ללונדון". היא אמרה. "עם חברה. אתה נשאר כאן. עם הילדים. שבוע. יש לנו שבועיים להתכונן. עשיתי רשימות. הכל ידוע. בניתי לך יומן אירועים. בכל יום תדע מה לעשות. אמא שלי תהיה גיבוי. אתה תהיה בסדר. אל תדאג."
את השבועיים הללו אני בקושי זוכר. הילכתי בבית כזומבי, רושם כל הנחיה, הוראה. בלילות התקשיתי להירדם, וכשנרדמתי תקפו אותי חלומות ביעותים. חלמתי שהמציל קורא לי מסוכתו ברמקול וצועק שהבן שלי מחפש אותי. כל המתרחצים מצביעים עליי וצוחקים "זו הפעם הראשונה שלו. אשתו עזבה אותו לשבוע. כשהיא תדע איך הוא מתפקד היא תעזוב אותו לנצח".

לונדון

אני כבר שנה אחרי. הקרדיט שקיבלתי על תפקוד ללא דופי פג לו הזמן עשה את שלו.
חשבתי ששבוע החופש של אשתי הספיק לה כמעט לכל החיים.
טעיתי.

אני חייב להודות שזו למעשה אשמתי. עודדתי את אשתי להתקדם במקום עבודתה, לקבל אחריות ניהולית, להיטיב עם מצבנו הכלכלי. הבנתי שמשמעות הדבר היא אחריות נוספת שלה במקום העבודה ואחריות נוספת שלי בבית. היא חששה. אני הדגשתי בפניה את המחויבות שלי להתנהלות משפחתית הוגנת. ידעתי שאני מפזר צ'קים. האמנתי שיש להם כיסוי.

קיבלתי התראה של שלשה ימים. כרעם ביום בהיר.
התחלתי לבצע תחקיר. מדוע עכשיו. אי אפשר לדחות את הנסיעה? שלשה ימים זה בלתי אפשרי, שהרי בפעם הראשונה קיבלתי התראה של שבועיים, וגם זה בקושי הספיק.

"זה רק יומיים" היא אמרה. "אתה לא תספיק להגיד "זבנג" וגמרנו. ובכלל, אין ברירה. זה לא אני. זה המנכ"ל של המשרד שדורש".

התחלתי להתכונן. שנה עברה מהפעם הראשונה ואני הרי לא למדתי דבר. כל מה שנכנס מהאוזן האחת, נותר בקדקוד שבוע, ופרץ החוצה מהאוזן השנייה בששון וצהלה. הרשימות נזרקו, ההנחיות נמחקו, והזיכרון כבר לא משהו. הכל מחדש. הרגשתי שזה הרגע להפוך שוב לגיבור חיל, לבקע את הפקעת שבה שהיתי שנה שלמה ולהפוך לשולט בבית.
התנהלתי כבמבצע צבאי. הגדרתי מחברת משימות. התחלתי להקשיב לדברים שאשתי אומרת לי. רשמתי הכל. ביצעתי סיור מודרך בבית להכרת הארונות ותכולתם. תדרכתי את הילדים. חזרתי בפני בתי הקטנה שוב ושוב שמעתה קוראים בלילה "אבא" ולא "אמא". הרגשתי שאני מתקדם. שניתנה לי הזמנות נוספת להוכיח מי האבא בבית.

בלילה נדדה שנתי. חלמתי שאני שוב עם ילדיי בים, והנני שומע את אותה קריאה מאיימת מכיוונה של סוכת המציל. "האבא של יואב. הבן שלך מחכה לך בסוכת המציל".
רגע! יואב הוא לא הבן שלי. החזה שלי מתנפח. אני מרגיש שהצלחתי. אני מצטרף להמון שצוחק על אבא של יואב שלא מצליח לשמור על ילדיו בפעם הראשונה.

מציל

התעוררתי בבוקר. ראיתי את אשתי וצבטתי את עצמי, שהרי היא הייתה אמורה להיות בשעה הזו בשדה התעופה.
"מה קרה?" אני שואל.
"המנכ"ל של המשרד חולה. ברגע האחרון הכל התבטל".
נכנסתי לדיכאון. ההזדמנות שלי ירדה לטמיון. שבתי מהקרב אך לא כמנצח דגול.
למחרת התקשרתי לחברתה של אשתי. שכנעתי אותה להזמין את אשתי לסופ"ש בברלין.

 

בואו לבקר בבלוג שלי - Diditells