התקשורת שינתה פנים ? לטוב ולרע. אני נשארתי נאמנה לדרך.

התחום הטכנולוגי מאוד התפתח והתרחב, ונוצר צורך מאוד גדול להרבה מאוד כותבים. התקשורת שינתה את הייעוד המקורי שלה והפכה מעיתונות חדשותית ונושכת לעיתונות בידורית ושטחית. המלחמה על הקורא הפכה את זה למשהו הרבה יותר צהוב, יותר שטחי ופחות מעמיק. רוב העיתונאים מתחילים בשטח וכבר רוצים להיות גדולים: פובליציסטים, כותבי מאמרים, עורכים, מגישים בטלוויזיה. שלונסקי אמר עליי מאוד יפה ב- 60 שנה לגל"צ שאני, כרמלה מנשה ועוד כמה מהוותיקים נשארנו נאמנים לדרך ולעיתונות כפי שהיא. 

 

אני רוצה לומר לכל מי שרוצה להיות עיתונאי: מי שנשאר זה מי שבשטח, מי שעובד.

אין לי קידום. הקידום שלי זו העבודה שלי, זה הסיפורים שלי. מה שאני עושה הוא מה שמשפיע. עיתונאי הוא לעולם עיתונאי. זה בדם, זה בנשמה, אתה הולך לישון עם זה וקם עם זה. העיניים שלך בורקות, אתה ניזון מזה וזה מלבה אותך. אם יושיבו אותי ליד שולחן העריכה ? זה יכבה אותי כי אהיה תלויה באחרים. עיתונאי הוא עיתונאי בעצמו. הוא הכל, הוא הכוח. 

 

איך מתחילים? פועלים מתוך סקרנות מאוד גדולה.

לוקחים נושא ולא מרפים, מטפלים בו ומשקיעים בו. נדרשת אמונה בדרך, הבנה שזה הייעוד ושזה מה שהכי חשוב לעשות. בגלל שאני דיסלקטית אני מתאמצת יותר מאחרים ובאופן שונה. הכי חשוב: לכבד. לכבד את המקצוע שלך, את עצמך, את הצד השני, את מקום העבודה שלך. 

 

פעם, להביא סיפור וסקופ היה עבודה. היום מספיק שאתה מקדים את הדובר בחמש דקות, וכל אמצעי התקשורת מדווחים: "פרסום ראשון", "חשיפה".

סליחה, איזו חשיפה? חמש דקות לפני הדובר? אצלי לא תשמעי את המילה הזו, כי אני בכל בוקר מדברת עם כל קציני המשטרה כמו נמלה חרוצה, ויש לי את כל הסיפורים לפני הדובר.

 

מה עושים ברגעי משבר מקצועיים? שומרים על תנועה. זה נכון לגבי כל מקצוע.

בעבודה שלי אין זמן למשברים. אירוע רודף אירוע ודבר רודף דבר. הדבר היחידי שאני מרגישה זו עייפות נפשית ופיזית ורוצה לישון. לא תמיד זה מתאפשר, כי פתאום יש אבא שרצח את ילדיו, ואני מוכרחה להיכנס ולעבוד. באותו רגע אני שוכחת שעבדתי כמה שעות טובות קודם. זה נעלם.

יצר האדם רע מנעוריו. לא משנה כמה טוב יהיה בעולם, הרע הוא רע.

זו ההתפכחות האישית שלי. כשאת מתמודדת עם זה, את מנסה לעשות המון טוב בצד השני, למרות הידיעה שזה נורא מעט. אני משתדלת לעשות כל יום משהו, כי אני חשופה לרוע ולגועל אבל זו טיפה בים.

 

אין טעם להתעייף מההתמודדות עם הזבל, עם חוליי החברה, עם האלימות וההתחככות עם השוליים שבשוליים, כי זה חלק נכבד מהחיים.

בתחום שלי, למרות שיש דברים חוזרים, כל יום הוא יום חדש. אני חושבת שראיתי הכל, וכשזה מגיע אני אומרת: עדיין לא ראינו את הכל. בשבילי זה כמו לחיות כל הזמן בסרט. 

 

יש חומרים שמהם עשוי עבריין. כמו שבטבע של אדם להיות שקרן או שרמנטי או קלפטומן.

זה בילט אין. אני מתעסקת עם זבל, אבל יודעת שזה חלק מהחיים. מזבל מגדלים היום את הגידולים הכי טובים.

 

העבריינים הגלויים לא מטרידים אותי. אותי מטרידה הידיעה שיש בינינו המוני עבריינים שאנחנו פשוט לא יודעים עליהם.

הכוונה לעבריינים שנמצאים בינינו, בתוכנו ובסביבה שלנו, הנורמטיבית כביכול. אני רואה את זה לפי פניות אזרחים שמספרים לי על קרובי משפחה ובוסים רמאים ועושקים. בשבילי, לעשוק בנאדם ולנשל אותו מרכושו עד שהוא חוטף התקף לב ומת, זה רצח. להבטיח למישהו עולם ומלואו ולגזול את כספו, כשאין לו אפילו כסף לפנות לעורך דין ולהציל את מה שנותר - זה רצח. תסתכלי על אלה שהתעשרו בלילה אחד. איך זה קרה, אחרי שהם היו שכירים באיזה מקום? מאיפה זה בא? מלמעלה?

אני מאמינה בחברויות וירטואליות אבל זה לא תחליף לחברות אמיתית. יש לזה את הקסם ואת היופי שלו.

האינטרנט הוא חלק בלתי נפרד מחיי וכן זה כולל גם את  פייסבוק.

באיזשהו מקום זה רנסנס שנפתח בפני אנשים שהיו בודדים מאוד ולא הצליחו להתחבר באופן פיזי . ההתחברות הנפשית הזו בשבילם היא דבר נפלא, הם כבר לא בודדים. המון נשים שאני לא מכירה מתחברות אלי ושואבות ממני הרבה כוח. יש בחורה שטוענת שאני המצילה שלה, שבזכותי היא חיה. אין לי מושג איך אני עושה את זה, אבל  כל בוקר אני שולחת אליה הודעה. בתוך כל אלפי החברים הוירטואליים, יש כמה כאלה שאלה החיים שלהם. בדיוק בשביל אלה ? זה שווה. לאלה שווה לי לקום בבוקר ולגשת למחשב, להשאיר כמה מלים, ולקבל מהם הודעות. אני מבינה את השבירות של החיים דרך המקצוע שלי.

 

ההישרדות הארוכה היא שלנו, הנשים.

גיליתי שגברים הם לוחמים פחות טובים מנשים. הם טובים בלהבריג ולצאת למלחמה עם נשק, אבל במלחמה האמיתית, היומיומית והמתמשכת, הם פחות טובים. כשאני מתמודדת מול קציני משטרה, הם כולם נצמדים ל"מה יגידו, ואיך יגיב המפ"ק". דווקא בתחום הזה אני מגלה כמה הם פחות גברים. אני אומרת: אתה כבר שם, יש לך את הדרגה, זה הזמן שלך להגיד מה שאתה רוצה, למה אתה מפחד? התשובה שאני מקבלת בדרך כלל היא: "אני כבר פה, אני רוצה שקט". אני לא. אני ממשיכה לבעוט.

 

נשים מוכרחות להבין שהכוח הנשי הוא שמניע את העולם.

אומרים בצרפתית: "חפש את האישה". לא משנה לאן גבר ילך ואיך, תמיד יש לידו את האישה שבגללה קורה משהו: סרקוזי ואשתו, ביבי ואשתו, ברק ואשתו.  הרמזים הקטנים האלה שנשלחים אלינו, הנשים, לאו דווקא בהקשרים טובים, מלמדים מה קורה מאחורי הקלעים.

 

אם נשים היו נותנות לעצמן את מה שמגיע להן, העולם היה נראה הרבה יותר טוב.

יש לי הרבה חברות טובות שהן אושיות חברתיות במדינה. כל אחת מהן מחזיקה מידע ויש לה אמירה וכולן עומדות בזכות עצמן. אם הגברים היו יודעים מה אנחנו אומרות עליהן באמת בפגישות הפסגה שלנו, הכל היה נראה אחרת. אבל מה, לא יתנו לנו, כי הם יודעים בדיוק מה אנחנו שוות.

 

מתחשק לי להרביץ לכל אישה שנותנת לעצמה להגיע להיות אישה מוכה.

זה הורג אותי. אין סיבה. למה, ובאיזו זכות? ברגע שנשים יבינו שהן שוות זכויות, הן יעמדו על הרגליים האחוריות. אבל ברגע שמחנכים אותן לחשוב שהן האישה הקטנה ורכוש של הגבר, הן קרבן.

 

את חוטפת? תילחמי. תחפשי הדס שטייף כזאת ותגידי לה -  "בואי תעזרי לי".

קחי חברה טובה, תגיעי למקום שיעזרו לך. תמיד יימצא מישהו שיעזור לך. תגידי: אני לא רכוש של אף אחד. אף אחד לא יכול לעשות בי מה שהוא רוצה.

 

איך אני מתמרנת בין הבית לעבודה תובענית?

הבוס הכי קשוח שלי זו אני. אני לא עושה לעצמי הנחות. בשבילי כל יום זה פריים- טיים ואז אין נפילה. הישג בעיני זה הדברים הקטנים שאני עושה כל יום באופן סיזיפי.  אני קמה ליום חדש ומוכיחה את עצמי מחדש. אני לא בתחרות מול אף אחד. רק מול עצמי. אני משפיעה כאישה כל יום, בכך שאני קמה בבוקר ועושה את העבודה שלי.

תגיות