כן כן, אני יודעת שאני בהיריון, כי הרופא אמר ובדיקות הבטא (שאני ממשיכה לעשות כדי לוודא את זה שוב ושוב) וגם קצת לחצים בבטן שהתחילו לי מאשרים לי גם כן את העובדה הקטנה הזו, אבל אני גם יודעת שצריך לחכות לשבוע שישי-שביעי לבדיקת הדופק, כדי לראות שההיריון תקין ומתפתח. והשבוע השישי הזה פשוט לא מגיע.

אז אני מנסה למלא את הזמן בעבודה, ובעוד בדיקות  דם מיותרות, וגם בסתם לנסות לא לחשוב על כלום, אבל זה לא ממש מצליח לי. הדבר היחיד שעוזר לי להעביר את הימים, הוא שבשעה שבע שמונה בערב אני כבר ממוטטת והיום כבר נגמר מבחינתי.

בסוף בסוף, איכשהו השבוע השישי הגיע. ואיתו שני דברים. בדיקת הדופק המיוחלת שאמורה להגיע בסוף השבוע, ועוד אורח לא צפוי בעוצמה שלו. הבחילות. וגם ההקאות.

אומרים שהריון זה לא מחלה.
אז תקשיבו בנות יקרות שטרם נכנסו להיריון.
הריון בטריימסטר הראשון זה ועוד איך כמו מחלה.
ועצם זה שאף אחת לא מספרת שהיא בהיריון עד לסיום הטריימסטר הראשון, עוזר כנראה לשמור את העובדה הזו תחת הרדאר.
אבל המציאות היא די פשוטה. במשך כמה שבועות טובים (משתנה, לפי מה שהצלחתי להבין, אצל כל אחת)  את עייפה ברמות שאין לתאר, כך שבשעה שבע בערב את כבר מושכת את עצמך בקושי למיטה, וזה אחרי שבמהלך הימים עצמם, בערך משבוע שישי, את גם חווה בחילות ואולי אפילו הקאות, מכל דבר שאת מכניסה לפה.  וכשלא עוזר לך כלום. לא לימונים ולא ג'ינגר, יש רגעים שאת מרגישה אומללה כי את מבינה שזה הולך להמשך לא מעט זמן, שלא נדבר על החשש שזה יימשך מעבר לטריימסטר הראשון, כי יש גם את 'ברות המזל' האלו.

אני עברתי את זה 'by the book', עם העייפות והבחילות, וכן, גם הקאות שצצו פה ושם, ועם כל זה היה לי גם קרייבינג מטורף לבשר, ממש בלתי נשלט, עד כדי כך שמצאתי את עצמי אפילו יום אחד, נוסעת מהעבודה  לרמת השרון (מסלול שהוא ממש לא בכיוון של הבית שלי), רק כדי ליהנות ממנת שווארמה עסיסית וטובה.

אז כן, את לגמרי מרגישה חולה וקצת מטורפת במשך כמה שבועות טובים, והדבר היותר מבעס זה שאת לא ממש יכולה לצפות לאמפתיות מאף אחד, כי מה לעשות, שכמעט אף אחד עוד לא יודע שאת בהיריון.
אבל בפנים בפנים את יודעת. זה לא שאת חולה. להיפך, ועצם הידיעה, שהכל קורה כי משהו קטן צומח לך בבטן, הופך את זה לטיפה יותר נסבל.

לי עזר מאד שידעתי שעוד כמה ימים אני הולכת לבדוק דופק.

אני לא אעשה מבדיקת הדופק סיפור נפלאות. כי זה לא באמת.
נכנסתי לרופא. כן, קצת מרוגשת. הוא עשה לי אולטראסאונד וגינלי, והראה לי את הרחם.
האמת שניסיתי לזהות משהו, אבל עצם העובדה שהגודל של העובר הוא מספר מילימטרים ספורים, לא ממש עזר לי להתחבר עדיין רגשית להריון הזה, ורק זה שהרופא אמר לי: 'הנה יש דופק את רואה?' קצת הרגיע אותי (וגם נתן לי להרגיש קצת מטופשת כי מצאתי את עצמי אומרת ? כן, למרות שלא באמת ראיתי כלום).
וזהו. שתי דקות של בדיקה בשביל להבין שהכל תקין. בינתיים.

 

 

ובינתיים אני עדיין לא קולטת כלום. רק שוב רוצה לרוץ לשירותים ומקווה שהיום ייגמר כבר כדי שאוכל להתרסק על המיטה. עד לבדיקה הבאה.

 

אתם מוזמנים להגיב ולשתף כאן או בעמוד הפייסבוק שלי