בצלה של צנזורה

זה מתחיל כשרעיון קטן צץ לו מאיזשהו מקום, מתחיל להזדחל לו בין מעמקי המוח למעמקי הנפש וגורם לעקצוץ קטן בחלק התחתון של הגרון. עקצוץ דומה לזה שמתרחש כשיש משהו ממש חשוב להגיד בישיבה אבל מנהל הישיבה אומר שאין זמן להתייחסויות. טבעו של העקצוץ לגדול ולצבור נפח. העקצוץ טופח וניזון ממחשבות, דמיונות ותאווה בלתי מתפשרת להיפלט החוצה בתור משהו בעל משמעות, שיכול לעשות שינוי. העקצוץ שלי צץ ממאורע שולי. במשך ארבעה ימים הוא שרוי במחשבות. מטריד אותי ומצחיק אותי. יש כאלה שרואים אותי לפתע מגחך לעצמי. "בחור מוזר" הם אומרים, לא יודעים שאני מגדל עקצוץ, שבעוד מספר ימים ייפלט ויהפוך לנחלת הכלל.

היה לי עקצוץ מקורי, משהו על היחסים בין גברים לנשים, בין בעלים לנשותיהם. עקצוץ כזה שיכול להוביל לסדרה של פוסטים או אפילו לרעיונות של סטנדאפ. התיישבתי על הכסא הלא נוח שלי, שאיננו מאפשר לי להירדם גם אני כותב דברים משעממים למדיי, והאצבעות החלו לשוטט על המקלדת תוך כדי יצירת רעיונות חדשים. חצי פוסט כבר היה מוכן. חצי פוסט גאוני כמעט, המספר על מצוקותיו השוליות של בעל הגר בשכינה אחת עם בת זוגתו המושלמת. לא קלים הם החיים בצל השלמות.

הספיקו לה שתי דקות של עלעול להצהיר שהפוסט הזה לא יפורסם. נחרדתי. האם שתי דקות של עלעול שטחי עלולות להשמיד את גלגולו רב הימים של עקצוץ, שהפעם הוא גאוני במיוחד?!
ערערתי. תחילה במחוזי ולאחר מכן בבית המשפט העליון. גורנישט. יצאתי מהערעור עם זנב בין הרגליים. "מדוע שלא תכתוב על העבודה שלך?" היא אמרה. "הרי שם אתה נמצא יותר משתיים עשרה שעות ביממה, ואיתי אתה בקושי שעתיים".
"אין שום דבר מעניין בעבודה" אני אומר. "זו את שמעניינת אותי, אהובה".
לא עבד. הצנזורה עדיין נותרה בעינה. אפילו נשיקה לא קיבלתי.

דבר דומה קרה לי כשהייתי בסוף לימודיי בבית הספר היסודי. הגשתי כתבה לעיתון בית הספר על תכנית הקונצרטים המשמימה שלקחנו בה חלק. הכתבה שהיתה מעט מוגזמת כהרגלי קיבלה ביקורות קשות ממנהל בית הספר שלי. הוא ביקש שאעדן קצת את תגובתי, או במילים אחרות, צנזר אותי. המחנכת שלי שאהבתה למנהל בית הספר הייתה ידועה בציבור, הובילה אותי לכתוב כתבה מתקתקה ומתריסה על תכנית הקונצרטים המהנה שאותה עברנו. מנהל בית הספר החליט לפרסם את שתי הכתבות בעיתון כשלצידן דעה של התלמידה המצטיינת השכבתית על מהותה של צביעות. נקמתו של מנהל בית הספר שלחה אותי לשבוע של הסתגרות בבית מרצון. המחנכת שלי אפילו לא באה לבקר. מאז אני לא משחק עם הצנזורים. יש להם כוח בלתי מוגבל.

ההיסטוריה רוויה במקרים קשים של צנזורה. משטרים טוטליטריים אסרו קריאת ספרים מסוימים הנוגדים את האידאולוגיה של המשטר. ספרים מערביים נשרפו על ידי השלטון הקומוניסטי, ספרי הגות קומוניסטים נשרפו על ידי המשטר הנאצי, וספרים עם מסרים גזעניים מושמדים על ידי המשטרים המערביים. החודש יצא לאקרנים הסרט "גנבת הספרים". הספר מבוסס על רב מכר ומספר את סיפורה של ליזל, ילדה צעירה יוצאת דופן ואמיצה שנשלחה לחיות עם משפחה אומנת במלחמת העולם השנייה בגרמניה. היא לומדת לקרוא בעידודם של משפחתה החדשה ופליט יהודי אותו מסתירה המשפחה מתחת למדרגות שבביתם . ליזל מצליחה בסופו של דבר לקרוא ספרים שיועדו לשריפה, שצונזרו בברוטליות על ידי המשטר.

החיים בצל המשטר הטוטליטרי אינם קלים, גם אם הנם מוסווים על ידי נשיות נוצצת. גם הצנזורה של המשטר הנשי, למרות שנעשית בתחכום, מניפולציה וערמה, לא תשרוד לאורך שנים.

הפוסט המצונזר שלי שמור בענן הווירטואלי. הוא קיים. גם אם יימחק במזיד, עותק שלו וודאי נשמר על אחד משרתי הגיבוי במקום כלשהו בעולם. בעוד כמה עשרות שנים, כשהנין של הנין שלי יעשה עבודת שורשים, הפוסט הזה יעלה באחד החיפושים המולטי-גלובאליים העתידיים. הנין של הנין אולי לא יבין את ההומור של הסבא של הסבא שלו, אבל יפיץ לכל המשפחה את דברי ההבל. כמה מבני דודיו יספיקו לקרוא את הפוסט לפני ששוב יצונזר על ידי אימו, שלא תרצה לפגוע בכבוד המשפחה.