יורם קניוק, גיבורי-תרבות, זכ?רון-ילדות וגם חשבון-נפש קטן

מאת: ליאורה אור

 

‏"גיבור", "תרבות" והצירופים  "גיבור-תרבות"  ו"תרבות ישראלית" שכיחים בלקסיקון שלנו. ‏פעמים רבות, בצירוף סימן שאלה. יורם קניוק שהלך לעולמו לפני פחות משנה (1930-2013) הוא ‏גיבור-תרבות ענקי גם אם דעותיו ועמדותיו לגבי החיים בארץ הקודש היו שנויות במחלוקת.   ‏

מתגבשת בי התובנה שאנחנו מתבגרים באמת כאשר גיבורי תרבות, שנולדנו אל תוך הווייתם, ‏הלכו לעולמם; ואנו, שהתייתמנו, צריכים להמשיך הלאה, בלעדיהם, ולברוא גיבורי-תרבות ‏מתוכנו. לפיכך, לפחות, אני-התבגרתי מאוחר.  ‏

 

לאורך השנים הייתי עטופה במשפחתי המורחבת ובהתקבצות בחגים ובמועדים, עטופה ב??מור?י ‏ורבותיי (אני מלמדת בבית ספר בו למדתי, מזה העשור השלישי), עטופה בדמויות שהקימו את ‏מדינת ישראל ובדמויות נוספות בעלות שיעור-קומה בתחומים שונים אשר עיצבו את תרבות ‏המדינה שלנו.  ‏

 

השנים חלפו ומאז  הלך לעולמו דור הסבתות האהובות. עברו עוד הרבה שנים וגם אמי הלכה ‏לעולמה. מאמא ירשתי רבות מהאהבות התרבותיות שלי. הלכו לעולמם כמה ממוריי ורבותיי ‏שבעקבותיהם הלכתי (הבחירה לעסוק בחינוך ובהוראה) והלכו לעולמם גם כמה גיבורי-תרבות ‏של כולנו ואשר היוו עמוד-תווך רוחני לרבים; גיבורי-תרבות אשר מחמצן הווייתם נשמתי אף ‏אני. ‏

 

יורם קניוק הוא דוגמא מובהקת לגיבור-תרבות שהווייתו השפיעה עלי מאז היותי נערה-תלמידה ‏ועד היום, בחיי הבוגרים. קניוק זכור לי כסופ?ר-ב??י?ת ב??ב?ית הספר התיכון בו למדתי. המורה ‏לספרות הזמינה את הסופר  בערבי יום הזיכרון לדבר על "החברים של בני" בפרט ועל יום ‏הזיכרון בכלל, וגם בהקשרים ספרותיים כדי שהנוער יתוודע.‏

במשך השנים האחרונות ראיתי את קניוק בעיקר ב"קפה תמר" ולא סיפרתי לו, פעם אחר פעם, ‏למרות שקצת הבטחתי, את הזיכרון הבא. ‏

המורה לספרות סיפרה שיורם קניוק יבוא לשוחח אתנו וביקשה ממני, ספרותית אולטימטיבית, ‏להכין משהו לקראת המפגש; היה עלי לספר לבני-כיתתי ולאורח הכבוד, הלוא הוא יורם קניוק, ‏על יצירתו "החיים היפים של קלרה שיאטו". בבוא היום המיוחל מצאתי את עצמי, רועדת ‏כעלה-נידף, מפנה את מקום מושבי בכיתה לסופר, נעמדת על הבמה של המורה, מול כולם, ‏ומספרת את רשמי הקריאה שלי מן הנובלה. ‏

הסיפור על קלרה שיאטו היפה נקרא בשקיקה ובנשימה אחת. האישה שהייתה פעם נערה בת ‏שתים-עשרה, ונתנה את לבה ואת גופה המשתוקק בסתר לשכן שמואל אבומן, זוכה להגשים את ‏אהבתה רק בסוף העשור השישי לחייה. עד אז מספיקה קלרה להינשא לששון "אלוף נעוריה", ‏ללדת שני ילדים מתים ושלושה ילדים חיים מאד ורבי-מעללים (מיוחס הבכור עבריין, אברם ‏התנכר לה בבגרותו ולבסוף, בן הזקונים, בבת-עינה, התנצר וחזר בשאלה), לברוח מארץ ‏הולדתה (יוון, כמדומני) מהנאצים לארץ המובטחת ולהיאבק בציפורניה (!) כדי לשרוד את מה ‏שהיא מכנה "החיים...מתוקים היו החיים, כמה שהם היו יפים, החיים האלה שלי". ‏

 

בסיפור המופלא, הכואב, העצוב והמרגש עד דמעות הזה מוזכרת שכנה, יולנדה, המסייעת ‏לקלרה היפה, ודואגת לה באהבה ובמסירות של חברה טובה. ליולנדה יש בן זוג עיתונאי (ובת ‏בשם איה!) והיא מגייסת גם אותו למען קלרה. כאשר בגרתי למדתי על הקשר בין מציאות ‏ודמיון ב??ב?ד?יון, אבל אז כאשר עמדתי מול בני התשחורת, חבריי לכיתת המצפים למוצא-פי, מול ‏מורתי המחויכת-משהו ומול הסופר האהוב, דיברתי בעיקר על דרכי העיצוב של הסיפור שברא ‏עבורי עולם שלא הכרתי ואשר עצר את נשימתי. ‏

 

כאילו היה זה היום אני זוכרת איך עמדתי שם, מולם, חמש-עשרה דקות נרגשות שהרגישו כמו ‏נצח, ודיברתי. סיפרתי בקצרה את סיפורה של קלרה שיאטו והתייחסתי לאמצעי-עיצוב ‏ספרותיים. ציינתי, למשל, ניגודים (שבינו לבינה: הוא אוהב את ההרים והיא את הים, גולה-ארץ ‏ועוד) מוטיבים (העיניים הירוקות-צהובות ועוד) וכן הלאה. ‏

אחד המוטיבים שהזכרתי, וטרחתי להסביר את חשיבותו, היה "מוטיב הציפורניים" כפי ‏שקראתי לו. הציפורניים הוזכרו שלוש פעמים (קלרה שורטת נאצי מעומק הבוז והשנאה, ‏לאשתו של שלמה אבומן ציפורניים שורטות מק??נ?א?ה, ולבסוף הציפורניים של אותה אישה ‏לקראת מותה-רק הן נשארו מגופה). אני זוכרת את תגובתו של היפ?ה בסופרים רגע לפני שנעמד ‏מולנו וסיפר אודות יצירה זו ויצירות נוספות. שוב, אני זוכרת כאילו היה זה היום: הוא חייך ‏אלי, הודה לי: "יפה. תודה", והוסיף מהורהר-משהו: "כל הכבוד, אני רואה בדיוק כך את ‏הדברים, אבל אני מודה שעל הציפורניים לא חשבתי אבל עכשיו שאת  אומרת...אני צריך ‏לחשוב על זה".‏

 

נסערת מהמעמד ומההזדמנות (בכל זאת, לא כל יום הגיתי באוזניי סופר אודות יצירתו) ושמחה ‏שטבילת האש הראשונה בהוראה-זוטא מאחוריי, לא ממש ידעתי לעכ??ל תגובה זו. במובן מסוים, ‏נרא?ה לי, שאיני יודעת עד היום. אולם, אני חושבת שלמדתי משהו, שהלך והתרחב בי עם ‏בגרותי והיותי מורה לספרות, אודות משפטים כמו: "למה התכוון המשורר?" ולצדו (שלא לומר ‏‏"מולו") "חירות הקורא". ייתכן שלמדתי עוד דבר או שניים אודות המין האנושי, אבל איני ‏מצליחה עדיין לתמלל. מכל מקום, זו הייתה אחת החוויות המכוננות שלי כאדם קורא. ‏

 

לימים, כאשר חלחלו בי הידיעה וההכרה שתולדות חייו של קניוק הם, במידה רבה, תולדות ‏חייה של המדינה, למדתי להוקיר עוד יותר את המפגש ואת חשיבותו הרבה עבורי. ‏

 

למדתי להוקיר את חשיבותם העצומה של מפגשים יזומים עם גיבורי התרבות שלנו ואת השיח ‏שלהם עם בני-נוער. לעתים קרובות מדובר בשיח רב-משמעות, שיח מכונן, שיח בעל תפקיד ‏מרכזי בעיצובם של בני הנוער, דור ההמשך, תרתי משמע. ‏

‏  ‏

‏  ‏