יורם קניוק, גיבורי-תרבות, זכ?רון-ילדות וגם חשבון-נפש קטן
יורם קניוק, גיבורי-תרבות, זכ?רון-ילדות וגם חשבון-נפש קטן
מאת: ליאורה אור
"גיבור", "תרבות" והצירופים "גיבור-תרבות" ו"תרבות ישראלית" שכיחים בלקסיקון שלנו. פעמים רבות, בצירוף סימן שאלה. יורם קניוק שהלך לעולמו לפני פחות משנה (1930-2013) הוא גיבור-תרבות ענקי גם אם דעותיו ועמדותיו לגבי החיים בארץ הקודש היו שנויות במחלוקת.
מתגבשת בי התובנה שאנחנו מתבגרים באמת כאשר גיבורי תרבות, שנולדנו אל תוך הווייתם, הלכו לעולמם; ואנו, שהתייתמנו, צריכים להמשיך הלאה, בלעדיהם, ולברוא גיבורי-תרבות מתוכנו. לפיכך, לפחות, אני-התבגרתי מאוחר.
לאורך השנים הייתי עטופה במשפחתי המורחבת ובהתקבצות בחגים ובמועדים, עטופה ב??מור?י ורבותיי (אני מלמדת בבית ספר בו למדתי, מזה העשור השלישי), עטופה בדמויות שהקימו את מדינת ישראל ובדמויות נוספות בעלות שיעור-קומה בתחומים שונים אשר עיצבו את תרבות המדינה שלנו.
השנים חלפו ומאז הלך לעולמו דור הסבתות האהובות. עברו עוד הרבה שנים וגם אמי הלכה לעולמה. מאמא ירשתי רבות מהאהבות התרבותיות שלי. הלכו לעולמם כמה ממוריי ורבותיי שבעקבותיהם הלכתי (הבחירה לעסוק בחינוך ובהוראה) והלכו לעולמם גם כמה גיבורי-תרבות של כולנו ואשר היוו עמוד-תווך רוחני לרבים; גיבורי-תרבות אשר מחמצן הווייתם נשמתי אף אני.
יורם קניוק הוא דוגמא מובהקת לגיבור-תרבות שהווייתו השפיעה עלי מאז היותי נערה-תלמידה ועד היום, בחיי הבוגרים. קניוק זכור לי כסופ?ר-ב??י?ת ב??ב?ית הספר התיכון בו למדתי. המורה לספרות הזמינה את הסופר בערבי יום הזיכרון לדבר על "החברים של בני" בפרט ועל יום הזיכרון בכלל, וגם בהקשרים ספרותיים כדי שהנוער יתוודע.
במשך השנים האחרונות ראיתי את קניוק בעיקר ב"קפה תמר" ולא סיפרתי לו, פעם אחר פעם, למרות שקצת הבטחתי, את הזיכרון הבא.
המורה לספרות סיפרה שיורם קניוק יבוא לשוחח אתנו וביקשה ממני, ספרותית אולטימטיבית, להכין משהו לקראת המפגש; היה עלי לספר לבני-כיתתי ולאורח הכבוד, הלוא הוא יורם קניוק, על יצירתו "החיים היפים של קלרה שיאטו". בבוא היום המיוחל מצאתי את עצמי, רועדת כעלה-נידף, מפנה את מקום מושבי בכיתה לסופר, נעמדת על הבמה של המורה, מול כולם, ומספרת את רשמי הקריאה שלי מן הנובלה.
הסיפור על קלרה שיאטו היפה נקרא בשקיקה ובנשימה אחת. האישה שהייתה פעם נערה בת שתים-עשרה, ונתנה את לבה ואת גופה המשתוקק בסתר לשכן שמואל אבומן, זוכה להגשים את אהבתה רק בסוף העשור השישי לחייה. עד אז מספיקה קלרה להינשא לששון "אלוף נעוריה", ללדת שני ילדים מתים ושלושה ילדים חיים מאד ורבי-מעללים (מיוחס הבכור עבריין, אברם התנכר לה בבגרותו ולבסוף, בן הזקונים, בבת-עינה, התנצר וחזר בשאלה), לברוח מארץ הולדתה (יוון, כמדומני) מהנאצים לארץ המובטחת ולהיאבק בציפורניה (!) כדי לשרוד את מה שהיא מכנה "החיים...מתוקים היו החיים, כמה שהם היו יפים, החיים האלה שלי".
בסיפור המופלא, הכואב, העצוב והמרגש עד דמעות הזה מוזכרת שכנה, יולנדה, המסייעת לקלרה היפה, ודואגת לה באהבה ובמסירות של חברה טובה. ליולנדה יש בן זוג עיתונאי (ובת בשם איה!) והיא מגייסת גם אותו למען קלרה. כאשר בגרתי למדתי על הקשר בין מציאות ודמיון ב??ב?ד?יון, אבל אז כאשר עמדתי מול בני התשחורת, חבריי לכיתת המצפים למוצא-פי, מול מורתי המחויכת-משהו ומול הסופר האהוב, דיברתי בעיקר על דרכי העיצוב של הסיפור שברא עבורי עולם שלא הכרתי ואשר עצר את נשימתי.
כאילו היה זה היום אני זוכרת איך עמדתי שם, מולם, חמש-עשרה דקות נרגשות שהרגישו כמו נצח, ודיברתי. סיפרתי בקצרה את סיפורה של קלרה שיאטו והתייחסתי לאמצעי-עיצוב ספרותיים. ציינתי, למשל, ניגודים (שבינו לבינה: הוא אוהב את ההרים והיא את הים, גולה-ארץ ועוד) מוטיבים (העיניים הירוקות-צהובות ועוד) וכן הלאה.
אחד המוטיבים שהזכרתי, וטרחתי להסביר את חשיבותו, היה "מוטיב הציפורניים" כפי שקראתי לו. הציפורניים הוזכרו שלוש פעמים (קלרה שורטת נאצי מעומק הבוז והשנאה, לאשתו של שלמה אבומן ציפורניים שורטות מק??נ?א?ה, ולבסוף הציפורניים של אותה אישה לקראת מותה-רק הן נשארו מגופה). אני זוכרת את תגובתו של היפ?ה בסופרים רגע לפני שנעמד מולנו וסיפר אודות יצירה זו ויצירות נוספות. שוב, אני זוכרת כאילו היה זה היום: הוא חייך אלי, הודה לי: "יפה. תודה", והוסיף מהורהר-משהו: "כל הכבוד, אני רואה בדיוק כך את הדברים, אבל אני מודה שעל הציפורניים לא חשבתי אבל עכשיו שאת אומרת...אני צריך לחשוב על זה".
נסערת מהמעמד ומההזדמנות (בכל זאת, לא כל יום הגיתי באוזניי סופר אודות יצירתו) ושמחה שטבילת האש הראשונה בהוראה-זוטא מאחוריי, לא ממש ידעתי לעכ??ל תגובה זו. במובן מסוים, נרא?ה לי, שאיני יודעת עד היום. אולם, אני חושבת שלמדתי משהו, שהלך והתרחב בי עם בגרותי והיותי מורה לספרות, אודות משפטים כמו: "למה התכוון המשורר?" ולצדו (שלא לומר "מולו") "חירות הקורא". ייתכן שלמדתי עוד דבר או שניים אודות המין האנושי, אבל איני מצליחה עדיין לתמלל. מכל מקום, זו הייתה אחת החוויות המכוננות שלי כאדם קורא.
לימים, כאשר חלחלו בי הידיעה וההכרה שתולדות חייו של קניוק הם, במידה רבה, תולדות חייה של המדינה, למדתי להוקיר עוד יותר את המפגש ואת חשיבותו הרבה עבורי.
למדתי להוקיר את חשיבותם העצומה של מפגשים יזומים עם גיבורי התרבות שלנו ואת השיח שלהם עם בני-נוער. לעתים קרובות מדובר בשיח רב-משמעות, שיח מכונן, שיח בעל תפקיד מרכזי בעיצובם של בני הנוער, דור ההמשך, תרתי משמע.





React to WordPress