עוד באון לייף:

 

 

להתחרות רק בעצמך, או לפחות לנסות. צילום: אוהד רומנו

 

הבר-רפאליזם 
על עיצוב הדימוי הבלתי אפשרי והדקיק הזה של היופי נלחמים הרבה גורמים אינטרסנטיים: תעשיות היופי, הקוסמטיקה, האופנה, עולם הפרסום - זה עובד מאד פשוט - מראים לך את הבחורה שאת לעולם לא מתקרבת אליה בנתונים הפיזיים, לא מתקרבת אפילו לאבק שהיא משאירה אחרי הסיבוב, מעוררים בך קנאה, את מרגישה דפוקה ואז את הופכת לצרכנית די סתומה, גם אם את יודעת שעובדים עלייך, ואת רוכשת מוצרים שעולם לא ישפרו לך את מה שטעון שיפור לכאורה. אבל את בכל זאת קונה. אולי יקרה פתאום איזה נס. 
 
 
לא פעם קורה לי שאיזה פנים או גוף של דוגמנית תופסים לי את העין ואני מריירת ריר של קנאה, בלי לשים לב אפילו. אחרי איזה דקה, או שתיים, או עשר אני תופסת את עצמי. אני קולטת שישבתי ובהיתי בתמונה המון זמן ושהמחשבות הציפו אותי ללא שליטה; מה אני עושה עם הקילו או שניים שאני מתה להשיל מעצמי כבר 30 שנה ושאני נאבקת איתם היאבקות סומו ארוכה ומעייפת? מתי כבר אשתזף פעם אחת? ומה עם הנמשים? אני משווה את מרקם העור שלי לשלה, את השיער המבריק שלה לעומת הגלים העקשניים שלי, את הקימורים, ואיזה חיים נהדרים היו לי לו הייתי חלקה ומתוחה ושזופה כמוה - בטח הייתי מחייכת חיוך מבהיק ונוצץ ורצה על החוף כל היום בביקיני כשעדר של גברברים רץ מאחוריי.
 
 
הסחורה של מי הכי לוהטת
זה פאקינג סבל להשוות את עצמך לאחרות. זה סבל טהור. אני יודעת, אני מנוסה בזה. כשחקנית הייתי על מסלול המרוצים הזה עשרות פעמים. את יושבת בחדר המתנה לאיזה אודישן עם עוד כל מיני שחקניות נאות, מצודדות ומתאמצות, את מחייכת אליהן ומאחלת בהצלחה, אבל אלה רק מילות נימוס. הלב שלך דופק, את מתה לקחת את התפקיד, את שונאת את התחרות הזאת, את לוחשת לעצמך בנואשות: 'את הכי יפה והכי חמודה', מנסה לחזק את עצמך בכל מיני אמירות חיוביות, את מסתכלת ואת חושבת מה הם מחפשים, מי הכי תתאים? הם יקחו אותי או לא? 
 
ברגעים שממש רציתי תפקיד לא עזרו לי המחשבות החיוביות, הידיעה שצריך להתחרות רק עם עצמך, שזה לא אישי, שזה לא קשור לאיכות המשחק וכל הקקה הזה. בסופו של דבר את נעמדת מול חבורה של אנשים שבוחנת אותך כאילו היית סחורה. לא כאילו. את סחורה. ולא משנה שהסחורה במקרה של קולנוע וטלוויזיה ותיאטרון, היא לא רק פיזית. אבל הפיזיקה משחקת תפקיד דרמטי בהחלטה האם לבחור שחקנית לתפקיד. אחר כך הן זולגות לך כבר לחיים האישיים -  ההשוואות. אני עוד באתי איתן מהבית. אחותי ואני תמיד היינו בתחרות. ובכלל, לא פשוט לשים את האצבע על זה, מתי בדיוק יצר ההשוואה מתחיל לכבוש לו חלקים מנשמתך. 
 
הגיהנום זה הזולת
אז השאלה היא איך לנצח את זה? האם בכלל אפשרי? אצלי, הניצחון הוא חלקי והוא עובד בשני מישורים. מישור אחד הוא הזולת שאנחנו בוחרים לבלות איתו את הזמן. סבא שלי ז"ל, היה איש נהדר ואהוב. הוא כל כך התלהב מכל מה שעשיתי,  ומכל מה שהייתי, וזו הייתה התלהבות כנה כנראה, כי האמנתי לו. התוצאה הייתה שהרגשתי הכי יפה והכי מוצלחת בעולם. יש לי תמונה שהוא צילם אותי בבית שלו בטבעון:  קיץ, מכנסיים קצרים, עץ שסק. הרגשתי אהובה, הייתי אהובה, וגם אם פוסטרים בגודל אמיתי של בר רפאלי היו נופלים עלי מהשמיים זה לא היה מקלקל לי את ההרגשה.
 
המישור השני הוא להתחיל לטפח ולגדל חמלה בעציץ המוחי שלי. לחפש יופי בכל מיני נשים, ולמצוא אותו גם. זה ממש לא קשה. להיות סלחנית לפגמים, אצלי ואצל אחרים, ולעשות מדיטציה. והדבר הכי חשוב הוא לנהל דיאלוג עם עצמך, להיות חכמה, לראות דרך המסרים שמנסים להעביר לך, וגם אם את מקנאה - לדפדף את זה בקלילות. מותר גם לקנא. אז מה?
 
 
**אם לא השתכנעתן, הנה סרטון אחד שמוכיח שבשביל להיות יפה לא צריך בגדים יפים או איפור - רק מדבקה אחת מיוחדת. ולכל אחת מאיתנו יש אותה: