'בין הזמנים '
זוכרים את הסדרה 'מנהרת הזמן ', ששודרה אצלנו בשנות ה70 בערוץ הראשון (והיחידי שהיה אז ) ? זוכרים את דאג וטוני ? כל חופש גדול אחי ואני הינו צופים בשני המדענים לבושי הסוודרים הצמרים עם הגולף הגבוה חוזרים אל העבר ,אל מגוון אירועים שהתרחשו בעברה של ארצות הברית במנהרת הזמן שבנו . מסתובבים מסתובבים בתוך המנהרה עד שמגיעים למקום האירוע (סטרטאפ) . אולם בעיה ,מנהרת הזמן הייתה רוויה בתקלות. ולכן הם התקשו לחזור מן העבר אל ההווה . אך על דאגה בתום כל פרק הם הצליחו לחזור אל ההווה למרות הקשיים. ומכאן אנחת רווחה שלי הייתה מלווה סיומו של כל פרק
אלברט איינשטיין לעומתם ,מדען אמיתי עם קבלות תיאר ב- תורת היחסות הכללית 1905 כי קיים רצף "מרחב-זמן" הניתן לעיקום, על ידי קיומם של גופים בתוכו. תפיסה זו מאפשרת קיומן של תופעות שונות, הכוללות בין היתר מעבר בזמן. ומכאן אין זמן ומרחב מוחלטים וזאת ככל שמערכת ייחוס נעה במהירות גבוהה יותר, עם מהירות האור כחסם עליון ( וקיפודיה )
מוזר איך זמנים יכולים להתערבב. ואיך אפשר לנוע בתוכם -"בלילה מאוחר, בתום היום עייפנו ועברנו לחדר שינה . לכבות את האור ? כן עניתי . לילה טוב" . אז אם איינשטיין כתב על ניעות בין זמנים שעדיין לא יושם. אז כאן באמצאות הכתיבה בהקלדה אפשר לעשות הכול .ממש פלאי . אז גם אני זזתי אחורה בזמן כדי לספר על העבר - לא ,זהו לא שיעור פיזיקה\ פילוסופיה או שיעור לשון בנושא זמנים - אותו לילה מאוחר ,אותה קולה ,אותו חדר שינה- קרה ,היה, נחווה בין שנינו , אך חוויות אלה שייכות לעבר שלי . - העבר שלנו הוא חלק מאיתנו הוא כמו לוח שנצרבו וחקוקים בו פיסות ותמונות של אנשים ,אירועים ,חוויות שהיקפו אותנו בצורה כזו או אחרת .
אחרי אותו לילה העברנו ימים על ימים משותפים וצברנו חוויות וזיכרונות משותפים . ומרגע הפרדה ותהליך העיבוד שלי , הסיפור שלי נחווה כסיפור ישן שאינו שייך עוד להווה שלי . כלומר עברתי הלאה והיום אני צוברת לעצמי סיפורים חדשים , חייה את ההווה .
כולנו יודעים שהעבר היה קרי , שייך למגירה. שההווה זה מה שאנו חווים כעת . והעתיד עתיד לבוא . ועד שיבוא נחשב הוא בגדר 'הלא ידוע' . העבר , גם אם אומרים שהוא נזרק , סביר להניח שהוא קבור עמוק עמוק בתת מודע שלנו ולעתים צריך שופל על מנת לדלות פרטים ממנו . אך לרוב , העבר שלנו נחווה כסיפור ישן שאינו שייך עוד להווה (בהנחה שעברנו הלאה ). ואז כשמספרים אנו משהו על עצמנו אנו מספרים אותו כאילו הוא קורה ונחווה כעת . ואני לפחות מתבוננת על עצמי בתיאור הסיפור כצופה מבחוץ , כדי להעביר נכון את הסיטואציה ואת החוויה הנלוות אליה וכדי לעזור למספר לעבד את החוויה.
זה ה- עבר משפיע על ההווה שלנו .אתם יודעים ,תובנות תפיסות לקחים. ואלה משפעים על עתידנו ,על הבחירות שלנו , על העשייה , ואפילו על העצירות שאנו לוקחים לעצמנו . ממש כמו שרשרת המזון שבה כל חוליה מזינה את זו שבאה אחריה . ולכן זמן הטאבולה ראסה שלנו (אותו לוח החלק שאיתו אנו מגיחים לעולם ) הוא ממש קצר , אבל ממש . כי מרגע שאנו מגיחים אנו מתחילים לצבור חוויות וזיכרונות . ? למעשה, נעים אנו בין הזמנים העבר משפיע והעתיד מתישהו הופך להווה .ובנקודה זו חושבים אנו על עתיד חדש עבורנו .
יוצא שכל הזמן אנו בתנועה בין הזמנים וברומן עם הזמן ? או שנזכרים בעבר או שחווים את ה-כאן ועכשיו או שחושבים ומתכננים את העתיד לבוא .שלא כמו תקופת בין הזמנים בעולם הדתי אורתודוקסי זו תקופת החופשה בין זמן לזמן נקראת בין הזמנים (נהגה בעולם הישיבות במלעיל), והיא ניתנת כדי לאפשר לבני הישיבה לשהות עם משפחתם תקופה מסוימת, בייחוד בחגים, לנוח מעמלה של תורה ולאגור כוחות לקראת הזמן הבא (ויקיפדיה )
כלומר תקופת בין הזמנים שלנו אותו מעבר בן ההווה לעבר לעתיד היא תקופה עמוסה והיא לא מציינת תקופת חופשה כמו בקרב בני הישיבות . גם המחר הוא בבחינת עתיד והאתמול שייך כבר לעבר ובין כל אלה שזורים החוויות האירועים והאנשים שמקפים אותנו
נכון גם לנו ( לי ) קשה לעיתים כמו דאג וטוני לחזור מן העבר להווה . זה קשה להרפות כי עדיין לא מאמנים ומקבלים את תוצאת העבר וביננו אם נרפה נעביר אנו את החוויה למגירת העבר שלנו ואז היא כבר לא תהייה שייכת להווה שלנו. וזה אומר שהשלמנו ואנו צרכים ליצור לעצמנו הווה ועתיד חדשים
אבל כשמרפים אנו . אנו מאפשרים לדברים חדשים להיכנס לעולמנו ולחוות סיפורים חדשים . בפוסט הקודם פשוט הוצאתי את סיפור הזוגיות שלי ממגרת העבר שלי לשם הכתיבה אתם יודעים כמו שמוצאים בגדים לשם האוורור .ומיד אחר כך החזרתי אותו אל המגרה ושוב נעלתי אותה במפתח ליבי . וחזרתי לחיות את ההווה ולחוות סיפורים חדשים
סיפור מגירה \ רונה קינן
"מי שמע
מי ראה
סוף לסיפור
טריקת מגירה
מי ראה
מי שמע
צעד מדוד
הפסקה
נשימה...
זה סיפור ישן
מספר עצמו לאט
אין בזה טעם
אבל אין מזה מפלט "...





React to WordPress