נראה לי שהצלחתי להבין את הבעיה שלי עם יום השואה. במיוחד מאז שהפכתי לאמא, והילדה הטהורה שלי נאלצת להיחשף לפסטיבל השואה השנתי, אני מתכווצת ומנסה נואשות להבין ? מה עושים אחרת? בכל פעם שאני נחרדת מהיום הזה שואלים אותי ? "אז מה את רוצה, שלא יזכירו את זה בכלל?" ואני עונה ? "צריך להזכיר, בוודאי שצריך. פשוט לא ככה" ואין לי הסבר נוסף. ונראה לי שמצאתי.

כרגע הרשת סוערת כיוון שעמוס עוז השתמש במילה "נאצי" בהקשר של מבצעי תג מחיר, וכולם שואגים כי איך הוא מעז, הסמולני שונא ישראל הזה, להעלות על דל שפתיו את ה N word     בהקשר שאיננו ההקשר המקורי. הנה למשל תגובתו של בן לניצול שואה שזכתה כמובן לאלפי לייקים ותגובות אוהדות, וכמובן לתגובות שטנה לעמוס עוז:                                                          https://www.facebook.com/lan2lan.StatusHunter/posts/10152531635507176 

 

הכאב שלו מובן, וקטונתי מלהבין מה באמת מרגיש אביו, אבל זה עוזר לי להבין אפילו יותר מה כל כך מפריע לי בנרטיב של יום השואה. לא בנרטיב של השואה עצמה, כיוון שאין ממש דרך אחרת לראות את מה שקרה שם, את הזוועה ואת העובדות שאיתן אין להתווכח, אלא בנרטיב של יום הזיכרון לשואה.

מה ששגוי מיסודו ? לדעתי ? הוא האופן שבו מונצחת השואה בישראל, האופן שבו לעולם היהודי הוא הקורבן המובל כצאן לטבח, והגרמני הוא היצור הלא אנושי, מקור הרשע השטני הנורא ביותר שידעה ההיסטוריה האנושית.

 

ראשית בואו נעמיד דברים על דיוקם ? הנאצים לא היו הראשונים, ולצערנו כנראה גם לא האחרונים, שמוכנים להרוג ולטבוח באכזריות באנשים רק כי הם שונים מהם. ההיסטוריה זרועה במלחמות, במסעות הרג ובמקרים של רצח עם שבמסגרתם נטבחו רבבות ומיליוני אנשים, ילדים, זקנים חפים מפשע. נכון, זה נורא ואיום שרצחו יהודים כי הם יהודים, אבל אנחנו לא מיוחדים בקטע הזה. גם עמים ולאומים אחרים עברו דברים דומים ? רואנדה, קוסובו, העבדות באמריקה, האינדיאנים באמריקה ועוד ועוד. אוקיי, התפאורה שונה, אבל התוצאה זהה: מוות, והרבה.

 

שנית, עד כמה שקשה לנו לקבל את זה, הנאצים לא היו חייזרים מכוכב אחר, יצורים חסרי רגשות. הם היו ? שוב, לצערנו הרב ? אנשים בשר ודם, בדיוק כמונו, שבעורקיהם זרם דם בצבע אדום, האנטומיה שלהם היתה זהה לשלנו ולשל כל אחד אחר, הם קמו בבוקר ועשו פיפי ואכלו ושתו בדיוק כמו כל בן אנוש לפניהם ואחריהם. את כל זה אני מדגישה לא כדי לעורר אמפתיה אליהם, אלא כדי להאיר נקודה חשובה במיוחד: הם אנחנו. אנחנו הם. במילים אחרות ? זה יכול לקרות לכל אחד.

 

עכשיו יקימו קול זעקה כל אלה שיגידו: "מה פתאום, אנחנו שונים. אנחנו לעולם לא היינו מבצעים את הזוועות שהם עשו, לא היינו מסוגלים." ואני בטוחה שאתם מאמינים במלוא האמונה שזה נכון, שאתם לא הייתם עושים דברים כאלה. אבל כנסו למכונת הזמן, סעו אחורה, נניח עשר או עשרים שנה לפני שעלתה המפלגה הנאצית לשלטון, ושאלו אזרח גרמני רגיל האם הוא מסוגל לבצע משהו מן המעשים הנוראים שנעשו. אני די בטוחה שהוא היה מזדעזע מעצם המחשבה בדיוק כמוכם. נכון, ככל שעברו השנים והאידיאולוגיה הנאצית השתרשה יותר ויותר בגרמניה, כנראה שהתשובה היתה משתנה. אבל אם נדמה לכם לרגע שמשהו מבדיל בינינו לבינם, שיש איזו הפרדה קוסמית בין סוג האנשים שהם היו לאנשים אחרים, צר לי אבל אתם טועים טעות חמורה.

אז נשאלת השאלה ? מה צריך לקרות לעם מערבי, מפותח, בעל תרבות עתיקה וענפה ומנהגים והליכות ונימוסים וכל היתר ? מה צריך לקרות כדי שעם כזה יאבד את אמות המוסר שלו עד כדי כך? כמה רע צריך להיות לו, או לחילופין כמה עיוור הוא צריך להיות כדי לא לראות שהאנשים ששולטים עליו אינם שפויים בדעתם? שהם מובילים אותו לתחתית?

 

היסטוריונים רבים מעלים את הסברה שגרמניה של אחרי מלחמת העולם הראשונה נותרה מוכה, מושפלת, מלקקת את פצעיה, ועל כן היוותה קרקע פורייה לעלייתה של המפלגה הנאצית. העם הגרמני המובס והעני חיפש עוגן להיאחז בו, משהו שירים אותו מעלה אל מחוץ למשבר הכלכלי והנפשי, ולכאן נכנסו היטלר וחבריו והשאר ידוע.

עכשיו תחשבו עלינו. כמה טוב לנו עכשיו? לחילופין ? כמה רע? האם מספיק רע לנו כדי שנידרדר לתהומות? כרגע כנראה שלא. אבל מי יודע מה יוליד יום? כמה עיוורים נהפוך, כמה יצר ההישרדות שלנו יגרום לנו להאמין שכדי שאנחנו נתקיים, האחרים צריכים להימחק?

 

אז לא, לא צריך לבטל את יום השואה. צריך לשנות אותו. במקום להמשיך להנחיל את הרעיון של "אנחנו הקורבן, הם הרעים", אולי עדיף להתחיל לחנך את הדורות הבאים על פי התפיסה שגזענות היא מחלה מסוכנת, היא עלולה לקרות לכל אחד, יש להיזהר ממנה ולהתרחק ממנה, והדרך הכי טובה לעשות את זה היא בסובלנות, בקבלה, בפתיחות, בהקשבה. באהבה. אולי כדאי להנחיל לילדים שלנו את הרעיון שלכל אדם ?גם אם הוא שייך לעם אחר, לצבע אחר, גם אם הוא ממש מעצבן או מריח לא טוב - לכל אדם מגיעה הזכות לחיות. להסביר להם שפעם, לפני הרבה שנים, קרה דבר נורא בעולם, אנשים רגילים לגמרי הפסיקו לאהוב אנשים אחרים, והתחילו להרוג אותם. פשוט כך. איך אפשר למנוע מזה לקרות שוב? לא להפסיק לאהוב אנשים.

 

 

אולי אם נלמד את הילדים שלנו על אהבה במקום על רוע, אולי אז יש לנו סיכוי להינצל.