אצל בתי נעמי, בת הארבע וחצי זה לגמרי אחרת. בכל בוקר אנחנו מתלבשות לגן והדרישה תמיד חוזרת על עצמה - שמלה כמובן, שתהיה מתנפנפת כמה שיותר, מסתובבת ומגיעה כמה שיותר גבוה. לאחרונה, ישנה גם דרישה נוספת, שתהיה ארוכה. משיחותיי עם חברות, אני שומעת, שהבת שלי לא המציאה את הגלגל וודאי לא את המונח "מתנפנפת". מדובר בדרישה שנשמעת כמעט בכל בית על הגלובוס, שיש בו ילדה, בין השעה שבע לשמונה בבוקר.

 

אני מודה, אני לא זוכרת את עצמי דורשת בגדים מתנפנפים בשום שלב בילדות שלי. נהפוך הוא. תמיד הייתי נבוכה ללבוש שמלות, ואולי בגלל שכשאמי כבר הלבישה אותי בשמלות, הן היו מלאות מלמלה ותחרה, בצבעים ורודים במיוחד, מלוות בסרטים מיותרים, על פי צו האופנה של שנות השמונים.

 

 

למען האמת, העניין הלך והתפתח אצלי לסלידה מוחלטת מכל סממן נשי. אמנם בתיכון זכורה לי תקופה של מכנסיים צמודים במיוחד בגזרה מתרחבת ונעלי פלטפורמה (להגנתי ייאמר שזה היה הרטרו הגדול לשנות השישים שחווינו, לפחות אצלי בתיכון, בשנות התשעים). אבל שמלות, לא נכנסו אלי לארון.

 

 

 

תמיד הייתי פחדנית

תמיד הייתי פחדנית. בכיתה ג' לפני שיעור ספורט, בטירונות במחנה 80. אפילו כשהציעו לי לקנות עבודת סמינריון מוכנה – פחדתי. כזו אני. פחדנית. בלוג אמיתי

 

 

 

 

כשהתחלתי ללמוד משחק, גברה עקשנותי וכדי להימנע מכל הגדרה שקשורה בגוף שלי ובנשיות שלי, בעיני עצמי או בעיני אחרים, התחלתי ללבוש מכנסיים רחבים וחולצות פלאנל שהיו שייכות לאבא שלי. חיבבתי גם "טישרטים" עם הדפסים משעשעים. וטענתי בפני עצמי שכוחי במוחי ובאינטלקט שלי ולא בגוף שלי, שמעולם לא הייתה לי בעיה רצינית איתו, פשוט לא רציתי שהוא יהיה חלון הראווה שלי.

 

להיות אסתי המכוערת

לא נעים לומר, אבל את המראה של הדמות הראשונה שאותה גילמתי, "אסתי המכוערת", אני עיצבתי בהשראת עצמי. מעצב הבגדים חשב ש"מכוערת", משמע שמלות רחבות וחסרות חן בנוסח בני ברק. אני באתי וטענתי, שאסתי פשוט לא מייחסת שום חשיבות למראה החיצוני שלה ולובשת מה שנוח לה. טשטוש גבולות הגוף היה רק סממן לזה שהתביישה להיראות נשית וסלדה מאותן שמלות מתנפנפות וצמודות, שנסיכות דיסני לימדו את כולנו לחשוב שבהן אנחנו נראות יפות מושכות ונשיות.

 

 

מצחיק לומר, נדמה לי שעברתי יחד עם אסתי הבדיונית, איזה תהליך קבלה עצמית. אולי ככל שהרגשתי יותר ביטחון בעצמי, באישיות שלי, בכישרון שלי ובאינטיליגנציה שלי, כך הלכתי ונפתחתי לרעיון שגם להיראות מרשימה מבחינה חיצונית יכול להיות לי נעים. וכמובן, זה יכול לצוד עיניים של בחורים טובי מראה, מה שהתחיל לעניין אותי יותר בשנים ההן.

 

ואכן, בדומה לאותה אסתי, שאת דמותה אני עדיין נושאת בעיני העולם, שטורח לצעוק לי "הי אסתי!" לפחות פעם ביום (!), גם אני גיליתי שלהיות יפה, או מטופחת או מרשימה, הוא לא דבר רע בהכרח. אחרי שוידאתי עם עצמי, שהכרטיס שלי לעולם הוא לא היופי החיצוני שלי אלא יכולותי הפנימיות, התחלתי לאט לאט לשפר את המראה ולשים אליו לב. וכן, גם התחלתי לקנות שמלות. הבנתי שאין סתירה בין תפיסה פמיניסטית חזקה ועצמאית שלי את עצמי, לבין התענוג שאני מוצאת בבגד יפה שמחמיא לי וגורם לי להרגיש מושכת. ושמושכת היא לא מילה גסה.

 

אני שמחה על התהליך הזה, אני שמחה שלא בניתי את העוצמה שלי דרך פנטזיות על שמלת מלמלה וסרט אדום בשיער. אני שמחה לא פחות, שגיליתי, שבקיץ זה ממש נחמד לא להזיע במכנסיים. ושעקבים יכולים להאריך את הרגליים בכמה סנטימטרים ועוזרים לי להגיע לארונות גבוהים במטבח.

 

בכל יום אני מחכה, שבתי תבקש ללבוש ג'ינס מהוהה וחולצת פלאנל משובצת. מצד שני, אני יודעת, שאם אני לא אחיה לצידה כמי שתופסת את עצמה דרך הראי, כמי שמגדירה את עצמה דרך הגוף שלה או היופי שלה, לא יהיה מאוד משנה אם תתנפנף סביבה שמלת שלגיה, או אם תלבש שק. אני מודה שהיום שמלות הן הביגוד החביב עלי, אני מחכה תמיד לבוא הקיץ כדי ללבוש אותן, ודואגת לחדש את מלאי השמלות הקיציות שלי להנאתי.

 

לפעמים בבוקר אנחנו משוות את אורך השמלות שלנו, ונותנות סיבוב קטן לבדוק עד כמה אנחנו מתנפנפות היום. זה לא עושה אותנו מעניינות פחות או חזקות פחות. זה נוח לנו, זה נעים לנו וזה יפה בעינינו.

 

בכל בוקר אני אומרת לבתי שהיא חכמה, מצחיקה, טובת לב ונדיבה, שאלה הם הרי הערכים שעל פיהם הייתי רוצה שישפטו אותנו, או שנשפוט את עצמנו. יד ביד, פרחוניות ויפות, אנחנו מתנפנפות לנו לגן.

* ריקי בליך קיבלה ערכת התנסות של always Twist & Flex - מגן התחתון החדש והגמיש שמתאים את עצמו לתנועות גופך

תגיות