survival

השרדות של אבא

שלשה חודשים לישועה
אני בסך הכל אישרתי עקרונית, ברגע של היסח הדעת, במחשבה שקיים פער רב בין התיאוריה והמעשה. למחרת האישור העקרוני אני מקבל אישור במייל מאישתי על רכישת הכרטיסים. הספירה לאחור התחילה. אני במוד הכחשה.

עשרה ימים לישועה
"כל הכבוד לך, איזה בעל מפרגן אתה" אמרו לי חברים ומכרים.
"שטויות" אמרתי. "בסך הכל שבוע, כמה נורא זה יכול להיות".
אשתי הכינה לי מחברת עם הוראות כלליות ויומן אירועים. "לא צריך" אמרתי. "שיהיה, תראה שתצטרך" היא השיבה. היא הכינה בגדים לכל יום ולכל ילד, ארבע מכונות כביסה ביום, מזוודה חצי ריקה על מנת שיהיה מקום למתנות. מתנות שאני קונה באינטרנט. כבר יומיים אני יושב בערב על אמזון. יודע כבר את הכתובת במלון בעל פה. מזמין ומזמין. מדוע צריך לנסוע לניו יורק אם אפשר לעשות קניות מהבית?

new york

שמונה ימים לישועה
היא נסעה שוב. ללא סיבה מיוחדת. לניו יורק. עם אמא שלה, לכבוד יום הולדתה ה- 60 (היא בת 65, אבל חמש שנים הצלחתי לסכל את האירוע). השאירה אותי לבדי, עם שלשה ילדים. הקטנה, בת שלש, עשויה מדבק חד צדדי שנדבק רק לאמא. שלש שעות לפני הנסיעה הצליחה לקלוט שאמא כבר לא רלוונטית. בעודה בבית, בתהליך כמעט לא טבעי, הצליחה הקטנה להחליף את הדבק לסוג חדש שבדרך כלל לא קיים. דבק של אבא. מאז אין לי מנוח. הדבק לא נפרד ממני, גם בבוקר, גם בערב. אני מאכיל, אני מלביש, מצחצח שיניים, רוחץ.
הדבק החליטה דווקא בשבוע הזה להיגמל מהחיתול בלילה. ניסיתי לשכנע אותה. דבק זה דבק. לא מרפה.

ששה ימים לישועה
החלטתי לעשות מעשה ולהיכנס לשירותים,  להירגע קצת מהדבק. נכנסתי וטרקתי את הדלת, שומע שאריות של צעקות ילדים, נהנה סופסוף משקט. דקה עוברת והדבק קלטה שאבא נעלם. תוך דקה נפתחת דלת השירותים, והדבק נכנסה. "רוצה להיות איתך אבא" אמרה במתיקות מעודנת, שגרמה לי לנשק, לנגב ולצאת.

חמישה ימים לישועה
יום שבת. נסעתי להורים שלי. להירגע קצת. יצאנו הכי מוקדם שאפשר ותכננתי לחזור הכי מאוחר שאפשר. הדבק לא הרפתה ממני גם שם. הבנתי שצריך להעלם (בשביל מה יש סבא וסבתא. שיתמודדו.).
הודעתי מראש שאני יוצא לרוץ. לאחר שינה דביקה במיוחד של שעתיים בצהריים, התלבשתי לאיטי. יצאתי אל הדרך. רצתי. ורצתי. ורצתי. פגשתי חבר בדרך. דיברנו. אחר כך רצתי. ורצתי. ורצתי.
בינתיים הילדים התרחצו. הילדים אכלו. אפילו צחצחו שיניים.
הגעתי והלכתי להתקלח. התקלחתי. ושוב. ושוב. נגמרו המים החמים. יצאתי. לקחתי שלשה ילדים עייפים ומוכנים. כולם נרדמו במכונית. נשאתי תפילה על היום שעבר.

נטע

ארבעה ימים לישועה
שבוע עבודה חדש. פתחתי את המחברת שהכינה לי אשתי. הבנתי שצריך למלא דלק לקראת מבצע הסעות בע"מ. "כל שבוע זה ככה?" שאלתי את עצמי. חזרתי מהעבודה מוקדם מהרגיל. קודם בית ספר. אחר כך גן. משם לחוג ריקוד, אחרי שמדברים עם אמא של החברה של הבת שמחזירה מהחוג. בין לבין יש חוג כדורסל, וילדת דבק שעוברת מרגל אחת לשנייה, ורוצה לאכול פירות כל הזמן. אחר כך כאבה לה הבטן ונזכרתי שכתוב במחברת שצריך להמעיט בפירות כי הקיבה שלה לא משהו.

שלשה ימים לישועה
נגמרה לי התרופה של הבן נגד שיעול. כתוב במחברת שיש מספיק תרופה לכל השבוע. האם טעיתי במינון?
"בן!" קראתי לו. "מה אתה אומר, אתה כבר בריא, לא משתעל, נכון?"
"אבא, אני עדיין קצת משתעל, אתה לא שומע?" משיב לי בני שידוע בתשובותיו הכנות והתמימות.
"אתה מלך" אני אומר לו. "בריא כמו שור" אני מוסיף. "מפסיקים עם התרופה!" אני מסיים בהחלטיות.
"טוב, אבא" הוא אומר בחמידות, ואני מקבל חיזוק משמעותי בהסכמתו של הבן על האבחנה הרפואית שלי.

יומיים לישועה
ההורים שלי לא יכלו להגיע. דווקא ביום שבו מתקיים שיעור השחייה של הבן. אנחנו יוצאים ארבעה למסע בבריכה: בת גדולה שבדיוק השבוע הצליחה לקלקל את הסלולארי שלה (וכל יום מתלוננת שהיא מאבדת לפחות 1000 הודעות וואטסאפ), בן משתעל (אבל מלך), דבק בת שלש שמתחייבת שתתנהג יפה בבריכה. לאחר חמש דקות ראשונות של השעור, מצאתי את עצמי יושב על סף הבריכה, הדבק קופצת ברדודים, לבושה בתחתונים בלבד (ללא ציוד החלפה), ושרירי ידיי כמעט מתפקעים מלהחזיק את ידה. המדריך מדגים לי את התקדמותו של הבן בשחיית גב, הדבק משפריצה עליי, והגדולה מספרת איך עבר עליה יום ללא סלולארי. בדרך חזרה מה"גלידה חובה שאחרי בריכה" אני מקבל הודעת וואטסאפ מניו יורק שמודיעה לי שנבחרתי להיות למחרת בבוקר "הורה מחבק", זה שעוזר להוריד את הילדים מהרכבים בשער בית הספר. "חבל שלא התקלקל לי הטלפון" אני מסנן, ומתחיל לחפש מחליף.

בבריכה

 

יום לישועה
הדבק נדנדה שהיא רוצה להיפגש עם חברה שלה. אני שולח הודעה לניו יורק. מקבל אישור. מביא את הדבק לחברה שלה ומקבל פטור מהדבק לשעתיים. שולח את הבן לכדורסל ואת הבת לשעור ריקוד. יש לי פחות משעה. אני מתחיל לכתוב פוסט. מקבל באמצע שני טלפונים של מתרימים שהורסים לי את הריכוז. אני נכנס לשוונג ואז מגלה שאני מאחר לכדורסל, ומשם לריקוד. הילדים הגדולים בבית. "תתרחצו!" ציוויתי, והלכתי לקחת את הדבק. מסתבר שהאמא של החברה שלחה הודעה לניו יורק וקיבלה אישור לרחצה ולארוחה. קיבלתי ילדה מוכנה לשינה. אני קורן מאושר. הגעתי הביתה והתחלתי לשיר.
"אבא, אתה חופר" אומרת הדבק. הילדים הגדולים מתחילים לצחוק ולהצטרף ללגלוג על אבא שחופר לילדה בת שלש. "לישון!" צעקתי. אין תגובה. רק עוד יום אחד.

הישועה
שדה תעופה. חיבוקים ונישוקים. הדבק הפכה להיות של אמא. כולם התחנפו לאמא. המתנות של אמא. בבית כולם עם אמא.
שכבתי על הכורסה, חסר מעש, מרגיש זנוח אחרי מסע השרדות. "אני יוצא לרוץ" אמרתי. אין תגובה. "להרבה זמן". שוב, אין תגובה.
יצאתי. ורצתי. ורצתי. ורצתי.

ריצה

בקרו אותי בבלוג http://diditells.WordPress.com/