עם יד על הלב, אני חושבת שהתשובה האמיתית היא בתחילת התהליך,
או יותר מדויק ? בכך שהייתי 'צעירה' קצת לכל ההחלטות שנדרשו.

זה לא אומר שלא הייתי מוכנה לתינוק. הייתי ועדיין.
אבל רגשית לא הבנתי באמת את המשמעות של כל ההחלטות שנדרשות ממך מהרגע שאת מחליטה שזהו.
לא הצלחתי להבין מה זה אומר תינוק משלך.
ומה זה באמת אומר להיות אמא.

ולצערי הייתי צריכה שנה שלמה, תינוק של חברה והפלה אחת  שלי, כדי להפנים רגשית מה זה אומר.

היום כשאני מסתכלת אחורה אני מבינה שהייתי שבויה באיזו פנטזיה אוטופית של הורות משותפת, כזו שחולקים בה את הילד החצי-חצי הזה, שאיכשהו עובד בהרמוניה מושלמת בין שני הפרטנרים.
כשמצד אחד יש לך תינוק משלך, אבל בעצם את מגדלת אותו עם עוד אדם.
מה שאומר שיש לך את כמה פריבילגיות (שאין ממש לאימהות בזוגיות רגילה),
שהעיקרית בהן היא הכמה ימים OFF שאת מקבלת במהלך השבוע.

וכדי שההורות המשותפת הזו תעבוד, מבחינתי ראיתי שני ד ברים חשובים לנגד עיני בחיפוש השותף. חיפשתי את החבר, זה שיהיה לי סה"כ נעים לגדל איתו ילד, ואת האבא הטוב.
זה מבחינתי מיצה את המהות של  כל הרעיון של ההורות המשותפת.

היום אני מבינה שהבעיה הכי גדולה (מעבר להסתכל על כל ההורות המשותפת הזו באוטופיה משהו שזה כשלעצמו מאד לא מציאותי), היא בהגדרה. מה זה חבר. וגם מה זה אבא טוב.

לא הבנתי שכדי שאמצא מישהו שיהפוך להיות חבר טוב שלי, אני לא צריכה לחפש מישהו רק מעניין אותי או שהוא בחור אינטליגנטי. אני צריכה לחפש את זה שמתאים לי באופי ובסגנון החיים. כזה שחולק את אותן התפיסות פחות או יותר ביום יום, ולא רק ברמה של חילוני/דתי או כן/לא ברית מילה.
ומישהו שמתאים לי זה אומר גם מישהו שאני יכולה להכיל אותו והוא יכול להכיל אותי, על כל היתרונות והחסרונות שיש לכל אחד מאתנו.

וגם לא באמת הגדרתי נכון מה זה אבא טוב.
כי אני מבינה היום שזה לא רק מישהו שרוצה להיות אבא.
אלא זה מישהו שאני לגמרי מסוגלת לסמוך עליו (כדי שאוכל לישון בשקט יחסי כשהילד אצלו).

 

עכשיו בטח אתם פותחים עיניים ? מה חשבת לעצמך לפני שנה??
אז זהו. שלא באמת חשבתי לעומק (וכמו שאתם מבינים אני לא ממש מקלה עם עצמי עכשיו)

כאמור, הייתי שרויה בפנטזיה.

בגלל זה כשפגשתי את אסף, והוא נראה הכי זורם שיש, אז גם אני זרמתי.
זה נראה לי כמו סיפור שעובד מדהים, אז למה לקלקל.

 

בגלל זה לא ממש התעכבתי על ההסכם או התעקשתי על דברים (וביננו, רק יותר מאוחר הצלחתי להבין משמעויות של כמה סעיפים), וגם לרגע לא חשבתי להתייעץ עם עורך דין משלי (ואל תפתחו שוב עיניים ? עשיתי טעויות, אני מודה).

נשביתי בתהליך שנראה כל כך זורם, ולרגע לא עצרתי לשאול ? רגע, הכל בסדר??

 

 

אולי זה לא מדוייק.
היו רגעים שהרגשתי שמשהו לא עובד טוב בקשר הזה.
מין תחושות קטנות בבטן שגרמו לי לחוסר נוחות.

אבל תקראו לזה, הפנטזיה, או חוסר המוכנות הרגשית,
בחרתי לראות בזה סימפטומים של חרדה מהתהליך, ולהדחיק.
לא הבנתי שזה איתותים אמיתיים למה שעתיד לבוא.

 

 

וככה נתתי ל'פייסקו' הזה להמשך. כמעט שנה.

 

 

וכאמור, רק אחרי שראיתי את התינוק של מאיה, המתוקי הזה, חסר האונים בן ה5 חודשים, ואחרי ההפלה שעברתי, רק אז התחלתי להתבגר רגשית.
התחלתי להתחבר לרעיון האמיתי של להיות אמא לתינוק.
התחלתי להבין שזה ממש לא רק לגדל 'חצי חצי' או הכמה ימים שלך עם עצמך.
זה לחלוק את הדבר הכי יקר לך בחיים, עם מישהו שאת סומכת עליו במאה אחוז.

וברגע שהבנתי שאני לא סומכת על אסף גם לא בשבעים אחוז, ושאני ואסף עם תפיסות חיים שונות לחלוטין, אז גם נפל לי האסימון בצורה סופית.
להביא ילד עם אסף, היה משהו בלתי אפשרי מבחינתי.

אז כן, אולי עשיתי המון טעויות בשנה האחרונה,
אבל אתם יודעים מה,
אני רק אומרת תודה לאל, שהצלחתי להבין את כל זה בזמן.
כי היה יכול להיות גם אחרת.
הייתי יכולה להיות כבר במצב אין חזור מסיטואציה מאד מאד בעייתית.

 

 

אז במקום להמשיך להלקות עת עצמי ולהתבעס,
אני מחליטה להשאיר את מה שהיה מאחור, ללמוד מהטעויות, לקחת  הרבה מאד אויר,
ולחשוב על הצעדים הבאים.

 

אז השאלה העיקרית ?

הורות משותפת או לבד??

 

מה אתם חושבים?