מה בדיוק אני אמורה לחגוג?
אומרים שכל דבר קורה לטובה.
אבל מה כל כך טוב בכל כך הרבה ניסיונות, ועד שזה מצליח, זה נופל.
מה כל כך טוב בלהכיר מישהו, להחליט שהוא יהיה האבא של הילד שלך.
ולגלות כמעט שנה אחרי, שהוא הכי רחוק ממה שאת רוצה כפרטנר להורות.
מה טוב בלהרגיש שהשנה הזו היתה השנה הכי מורכבת, קשה, ומלאה בדמעות.

אבל אולי זה מה שאני צריכה לחגוג. 

שהשנה הזו נגמרה.
ושלמדתי ממנה לא מעט.

למדתי לחקור את הדברים יותר לעומק.
למדתי להגן על עצמי כשצריך ולא רק לחשוב על האחר.
למדתי לקחת יותר אויר.
למדתי שוב, שבאמת דברים לא קורים סתם.
כי אם לא הייתי מפילה, אז עוד כמה חודשים הייתי מוצאת את עצמי אמא לילד, בסיטואציה של הורות משותפת בלתי אפשרית.

אז כן, אני מבינה. שהשנה הזו היתה אמנם קשה ומלאה בלילות של בכי,

אבל בסוף, יצאו ממנה גם דברים טובים.
ואני יותר שלמה עם עצמי עכשיו. בוגרת הרבה יותר. ורגשית גם באמת באמת מוכנה לילד.

 

 

 

 

אבל אני עדיין מרגישה מותשת.
גם פיזית מכל הבדיקות והניתוחים והניסיונות והוויכוחים שהיו, 

ושלא לדבר על ההורמונים שנכנסו לגוף.
אבל אני גם מותשת נפשית.
כי למרות שיש לי המון חברות יקרות ואוהבות,
בסוף בסוף, כשאת בסוג של חשבון נפש עם עצמך, 

והפחדים עולים  בערב, מול ארבע קירות,

את מרגישה לבד.

בסוף לא חגגתי. אפילו קצת ירדתי מתחת לרדאר.
רציתי רק שיעבור היום הזה כבר. שתתחיל תקופה טובה יותר.
שיהיה קצת הרבה יותר פשוט וטוב וקל מהשנה שעברה.
ושיהיו גם תוצאות טובות יותר.

 

או אתם יודעים מה.

 

מספיק שתהיה גם תוצאה אחת טובה, הרבה הרבה יותר.

 

אמן!!!

 

תגיות