מאת: מערכת און לייף

כבר יותר משבועיים אנחנו זוכות למחמאות מכל איש צבא, שר, ח"כ ושאר נשות ואנשי הפאנלים המתחלפים. אנחנו "עורף חזקה", מקשיבות להוראות הפיקוד שלנו, רצות לאזור הממוגן, שולחות את בני זוגנו, ילדינו ואחינו לחזית; אנחנו מטפלות בילדים ובין לבין אוספות מוצרים ושולחות חבילות מושקעות לחיילים בעזה; אנחנו מנסות להמשיך לעבוד כשכירות או לנהל את העסקים שלנו בין אזעקה לאזעקה. המלחמה מחייבת אותנו, הנשים, להפוך לגיבורות על – בעל כורחנו.

 

מכתב מהבית: המכתבים הכי מרגשים לחיילות והחיילים בקו החזית

 

אבל אנחנו לא באמת גיבורות על, והמספרים מגלים את התמונה המדויקת יותר. בתחילת השבוע התפרסמו נתונים שבדקו את שיעור היעדרויות של נשים וגברים ממקום העבודה במרבית האזורים שנפגעו מהמלחמה. הנתונים מראים תמונה ברורה מאוד- נשים נעדרות מהעבודה בשיעור כמעט כפול מגברים - מיישובי עוטף עזה ועד תל אביב. נשים לא נעדרות מהעבודה כי הן רוצות בכך, כפי שמטיחים בפנינו לא אחת; הן נעדרות מהעבודה בימים אלה, בגלל היעדר פתרונות מדינתיים לבעיות שמעסיקות נשים בימים אלה.

 

תג המחיר שמשלמות הנשים

אז מה מעסיק את הנשים, ובפרט האמהות, בימים אלה? (מלבד החרדה והדאגה שמציפה גברים ונשים כאחד, הביטחון האישי והחברתי, כמובן) אחת הדאגות הבסיסיות המטרידה אמהות בימים אלה, למשל, היא הטיפול בילדיהן. הראשונות להיפגע מביטול מסגרות חינוכיות בימי מלחמה הן אמהות, שנאלצות להפסיד ימי עבודה כדי לטפל בילדים, בפרט אם בני הזוג נקראו לשירות מילואים. זו לא גזירת גורל, או דרישת הטבע, אלא מוסכמה חברתית שקשה לערער עליה. מוסכמה שמובילה לכך שגם במסגרות חינוכיות שפועלות כסדרן יצרו באחרונה תורנות הורים שהיא למעשה תורנות אמהות, המסייעות לנשות הטיפול בילדים הקטנים בפרט בעת אזעקות. הדרישה לסולידריות של העורף גם כאן, נופלת על כתפי הנשים.

 

בזמן המלחמה החברה ברובה מאוחדת וסולידרית, אבל לאחריות הנוספת והייחודית המוטלת על נשים יש תג מחיר ברור ביום שאחרי. נשים משלמות את המחיר, פשוטו כמשמעו, כאשר הן מפסידות ימי חופש, מפוטרות מהעבודה ונחשבות לעובדות לא מסורות ולא נאמנות. נשים שמגיעות עם ילדיהן לעבודה נתפסות כפחות מקצועיות ורציניות ביום שאחרי.

 

רק השבוע קיבלנו פנייה לקו הפתוח של שדולת הנשים, לגבי אישה שפוטרה ממקום עבודתה לאחר שמיהרה להתקשר הביתה לילדיה בעת שנשמעה אזעקה, זאת בניגוד להוראות המעסיק. נשים נוספות התלוננו על יחס קר ומזלזל מצד מעסיקים, שמסרבים לגלות התחשבות ומצפים שהעבודה תמשיך להתבצע כרגיל. מדובר בסיטואציה קשה ומורכבת, מה שברור הוא שלא הנשים ולא המעסיקים אמורים להיפגע מהמצב, אלו סוגיות שעל המדינה למצוא להן פתרון.  

 

תכירו את העורף, הוא עורף נשי

העורף הוא עורף נשי שזקוק לתמיכה משמעותית מהמדינה, בפרט במצב חירום. הדרישה מהעורף להחזיק מעמד ולנשוך שפתיים באה עם דרישה מקבילה מהעורף לממשלה: קחו אחריות! אל תפקירו את הנשים שבעורף לחסדי השוק החופשי. כדי שנוכל להיות חזקות בעורף אנו זקוקות לתקציב שיאפשר מיגון של מעונות היום, לפיצוי הולם למעסיקים כדי שיוכלו לשלם בזמן את המשכורות גם של הנשים שנעדרות מהעבודה, לתיאום בין גורמי הממשל המקומי לפיקוד העורף שיוודאו כי לא מועברים מסרים כפולים, למערכות מסודרות שיאפשרו טיפול בילדים גם בזמן מלחמה. העורף צריך הכרה וטיפול מסודר גם בזמן חירום.

 

אנחנו אמנם במצב חירום אבל חייבות לזכור שמצב החירום הזה קיים כבר 14 שנה ביישובי עוטף עזה. כבר 14 שנה שאמהות בדרום בארץ נדרשות לספק פתרונות לילדיהן בזמן שמטחי טילים נופלים על יישוביהן. כבר 14 שנה אמהות ממשיכות ללכת לעבודה ולפרנס את משפחתן בזמן חירום ונאלצות להיעדר כשמערכת החינוך באזורן לא מתפקדת. 14 שנה הוא די והותר זמן למצוא פתרונות ולהחליט על מדיניות מגובשת שתסייע במצב בלתי אפשר הו נתונות אזרחיות המדינה.

 

הנשים שבעורף מוכנות לעשות את המאמץ המלחמתי הנדרש, כפי שעשו במרוצת ההיסטוריה של ישראל, אבל הגיע הזמן להפנות את האצבע אל הממשלה ולדרוש באופן ברור: אל תפקירו אותנו בשדה הקרב העורפי.

 

גם בזמן המלחמה, שדולת הנשים בישראל מפעילה קבוצת אמהות אקטיביסטיות בשדרות במסגרת פרויקט אמ"א (אמהות מובילות איזון)

 

כמו כן, הקו הפתוח של שדולת הנשים מספק מענה בנושא זכויות נשים בעבודה במצב חירום בטל' 03-6120000 או באמייל adv@iwn.org.il  

תגיות