כשהייתי ילדה הערצתי חיילים בשבילי הם היו המבוגרים הגיבורים ששומרים עלינו מה"רעים",הרי זה מה שמבוגרים עושים שומרים ומגנים על "הקטנים" וכשהם נלחמים ועושים את זה בשבילי אז בכלל...

 

אני זוכרת את עצמי צועדת ברחובות  מרכז העיר ירושלים עם ההורים שלי אני אוחזת בידם של הורי ואנחנו צועדים כנראה לכיוון איזו כיכר מרכזית.ברקע ומעלינו נשמעים פיצוצים אבל פיצוצים "טובים"  של זיקוקים ,מסביבנו אנשים מהלכים שמחים  עם "פטישים" בידם וצוהלים עם כל

מכה מוצלחת של"פטיש" על ראש האדם שבא מולם, בקיצור אוירה צוהלת ושמחה , ללא מסיכה!. בהמשך אני זוכרת שעצרנו , כנראה להתבונן במפגן של  צה"ל ,לידי עמד חייל ואני כל-כך התלהבתי והתרגשתי  שעומד לידי חייל שמבחינתי  השתתף במלחמה (כך חשבתי אז שכולם כמו דוד שלי יצאו להלחם במלחמת יום כיפור) וכל  שרציתי זה רק לדבר איתו .כנראה

לא ידעתי מה להגיד אז שיקרתי  אמרתי לו שאני צמאה ושאלתי אם אני יכולה לשתות מים מהמימייה שלו (מימיות של פעם ירוק זית ומפלסטיק) הוא בחיוך מתנצל אמר לי שלא נשארו לו הרבה מים והושיט לי בכל זאת את המימייה. אני כמובן שחשבתי רק על עצמי (אגואיסטית קטנה) ולא הייתי מנומסת וסירבתי,לקחתי את המימייה ושתיתי את כל המים עם טעם הפלסטיק מבלי להשאיר לו אפילו טיפה!

המחשבה על האירוע הזה גם היום מעוררת בי התרגשות רבה,רק שהיום ההתרגשות רבה יותר מאחר והיא מלווה עם ההבנה על "ההקרבה" שלו שכנראה היתה טבועה בדרך המחשבה שלו, לתת לי ילדה קטנה את טיפות המים האחרונות שלו ללא מחשבה על עצמו ועיקר שלא אשאר צמאה!

 

היום כשאני אמא לילדים שקרובים לגיל גיוס ,קטונתי ,אני ממש לא יודעת איך אני יכולה להגיד

או להעביר  לחיילים את ההרגשה או מה שאני חושבת עליהם ועל מה שהם עושים , והמחשבות שלי מופנות לכל אחד ואחד מהם באופן אישי. אני הרי האדם המבוגר שאמור להגן ולשמור עליהם מכל רע ובעצם מה קורה כאן ?!הם אלה שמגנים אלי ודואגים לבטחון שלי- ה"ילדים" האלו.. ואני מה אני עושה מכינה להם עוגות?! איך אני שמפחדת מהצל של עצמי,"נפגעת חרדה" רק מלשמוע  את המילים :"אזעקה נשמעה"... והם ללא חת עושים הכל כדי שאני אוכל להכין להם עוגות שלא בטוח שבכלל יאכלו אותם איך אני יכולה "להגן" עליהם כמבוגר האחראי?! להגן על אלו שנותנים לי את טיפות המים האחרונות שלהם מבלי לחשוב על עצמם?!

 

אני באמת לא יודעת איך ומה אני יכולה לעשות כדי להגיד להם שזה ממש לא מובן לי מאליו שבזכותם וכן רק בזכותם ובזכות הוריהם אני לא נשארת "צמאה"!

 

בתודעה שלי הם כולם יהיו איתי תמיד וכולם כוונתי לכל מי שהשתתף במערכות ישראל עד היום! וכשזה נמצא בתודעה ההתייחסות היומיומית לדברים הקטנים והפשוטים בחיים מקבלים משמעות  והתייחסות אחרת .

 

·          חשוב לציין שההתייחסות היא כמובן גם לכל החיילים כולל "המבוגרים" שבניהם.