בשנה האחרונה הבנתי מה זו חברות

השנה האחרונה היתה לא שנה קלה בשבילי, אפשר אפילו לומר שהיא היתה קשה מאוד. זה לא מפתיע, כי מי שלא יודע עדיין - בשנה האחרונה גילו לי גידול בראש. הכל בסדר, אפשר להירגע כי אני אחרי זה, אבל השנה באמת לימדה אותי מה זאת חברות. גם לפני הניתוח להסרה של הגידול וגם אחריו - ראיתי את החברים שלי מגיעים לתמוך והם היו שם, וידעתי שאני לא צריכה לדאוג. אני מודה, אני לא כל כך טובה בחברויות, ומי שחבר שלי באמת הם אלה שמצליחים לשמור ולתחזק את הקשר בינינו.

 

אחד הרגעים הכי משמחים בחיי היה כשהודיעו לי שהגידול שהיה לי חוסל, שזה נגמר. התשובה הזו, שזה נגמר,הפתיעה אותי מאד. היא לא מובנת מאליה ולא הייתי מוכנה אליה בכלל. זה נקטע בבום, ככה פתאום, כי הכל קרה מאוד מהר, הניתוח הדחוף, העובדה שלא הספקתי להבין מה קורה לי או לפחד. כשהגעתי לשמוע את ההודעה, לפני שהודיעו לי שזה נגמר, עברו לי כל מיני דברים בראש, גם טובים וגם רעים. ברגע שמודיעים לך שהכל בסדר -  את מרגישה שיצאת מסיוט. כל אותו היום ריחפתי על ענן, פשוט לא קלטתי בכלל את המצב. כמובן שהודעתי  לכל מי שחשוב לי וכולם שמחו יחד איתי.  זה היה יום מלא אושר. לגמרי.

 

כשחזרתי מבית החולים הבנתי - אסור לדחות דברים

זה אחד הדברים שהבנתי כשיצאתי מבית החולים. אסור לדחות דברים גם ברמה מעשית, כמו  לתקן את השיש ואת הדליפה בגג, ולא לדחות דברים גם ברמה אישית -  כמו להתמודד בחזיתות שגרמו בעבר לכאבי ראש. יחד עם זאת, הבנתי שאני צריכה לעשות את הכל תוך כדי רגיעה, וההבנה הזאת שינתה את חיי.  למדתי להתמודד עם הדברים בצורה רגועה, בעיקר כי לא הייתה לי ברירה: עצרתי את האינטנסיביות של העבודה שכל כך אפיינה אותי,. אחרי חצי שנה בלבד כבר ביקשתי להיכנס להפקה, יצאתי עם הצגה חדשה, ועשיתי סדרה. וכל זה קרה ממקום של מנוחה ורגיעה. אחרי שנים ארוכות בהן סחבתי על הגב של משא כבד מאוד – זה השתנה.  ואני מאושרת על כך.

 

(בפרויקט "יפה כמו שאת" של און לייף. צילום: אהד רומנו)

 

זה עולם גברי אז אני מתנהלת בו כגבר

כלומר, אני מתנהלת בעולם בלי חיינדלך ובלי דרכים עקיפות. הכול בדוך, הכול על השולחן ורק ככה זה עובד אצלי. הצד הנשי (שלי) לא ממש עוזר, הוא רק מפריע, לתחושתי.  בשביל לגייס את ההתנהלות הגברית בכל הנוגע לעבודה שלי, אני מתכוננת בבית מראש: כשיש פגישה, אני מציגה את כל הדברים שיש לי להגיד, הם עונים לי, סוגרים חוזה וזהו. זו התנהלות מאוד קונקרטית והיא בהחלט נלמדת ונרכשת, כי אני זוכרת שבהתחלה עבדתי בטונים אחרים כי לא ידעתי  ולא הכרתי משהו אחר. היום אני יודעת איך לעשות את זה. יש את זה בכל אחד ואחת, ורק צריך למצוא את זה ולהוציא את זה החוצה. כמובן,אחרי שאני סוגרת את העניינים, הנשיות יוצאת. אני הביג מאמא של כל הצגה שאני משתתפת בה –אני מבשלת, גננת, אופה, שומרת על הווייב הטוב של ההצגה, על המסגרת. אני יודעת שכל הביג מאמא הזה הגיע מאמא שלי, שהיתה גננת.

 

 זו היכולת להכיל ולתקשר  עם קשת רחבה של אנשים וצבעים. זה כישרון, או תכונת אופי מאוד משמעותיים  והשתמשתי בזה בעיקר במקצוע שלי. זו תכונה שגם השפיעה על האמהות שלי. היתה לי אמא שהמקצוע שלה היה להיות אמא. יכול להיות שהרצון להכיל, לבשל ולחבק עובר קצת בגנים, לשמחתי.

 

הילדים שלי הם ההצלחה הכי גדולה שלי

הם ההישג הכי משמעותי שאני יכולה לחשוב עליו, אבל בינינו,  כל אחת אומרת את זה, לא? בגלל שהילדים כבר לא גרים בבית אז יש לי המון שקט וגם כשהם כאן, האמת, אני לא מרגישה אותם כל כך.בגלל הגיל אני זוכה לקבל  עוד כמה שעות לחיים והיום הופך פתאום ארוך. בבוקר יש לי את שיגרת הבוקר השקטה שלי:  אני קוראת את העיתון שלי ויוצאת לסיבוב בחוץ עם הפי, הכלב שלי. אני אדם של טקסים ואני אוהבת לפתוח את הבוקר עם הטקסים הקטנים והקבועים שלי, יש להם משמעות מאוד רבה מבחינתי. גם שינת אחר הצהריים היא חובה ולא אוותר עליה לעולם. ב-12 בצהריים אני כבר עייפה ומחכה לשינה הזו

 

פעם הייתי עבד

והיום אני מבשלת לשם ההנאה בלבד בעבר אירחתי אנשים בלי הפסקה ובישלתי כל הזמן, וכולם יודעים ש לארח זו עבודה נורא קשה וזה היה חלק מהמשפחתיות שהייתי צריכה להציג. היום? פחחח. ממש לא. היום אני מבשלת פעם בשבוע, וביום שישי אני יושבת עם הילדים וזה מספיק. כשאני עושה את זה אז אני עושה זה בכיף.

 

אל תוותרו, אף פעם

זו העצה הכי טובה שאני יכולה לתת לנשים צעירות ולנשים ששואלות אותי. מקסימום, תצליחי לשנות בקטן.  אני מאוד מאמינה בזה שכדי להתקדם, את רק צריכה להיות מדויקת ומאוזנת באיך שאת מנסחת את הדברים. מבחינתי, זה אומר לא היות מניפולטיבית וקפריזית אלא ממוקדת מטרה, לשעוט קדימה בלי לפחד. היום, כשאני מסתכלת על הדרך שאני עצמי עברתי, אני מחייכת. אני אוהבת למנות לעצמי את הדברים שהגעתי אליהם וזה משמח אותי.