מאת: מערכת און לייף

בקיץ שעבר חגגתי יום הולדת כפול. אחד לי ואחד לניתוח קיצור הקיבה שעשיתי. קראתי לפרויקט, שהתחיל לפני חמש שנים בשם "שינויים של שמחה" – והוא התחיל אחרי שנתקלתי בתמונה שלי, בה לא זיהיתי את עצמי בכלל. שקלתי אז 125 ק"ג, והאירוע הזה הוביל אותי לפריצת דרך גדולה של שינוי עמוק בחיי ובכל תחום בו.

 

 

 

 

 

היה לי ברור מהרגע הראשון שכדי שניתוח קיצור הקיבה יצליח, השינוי יצטרך להיות כללי ומקיף:

הספורט הפך לחלק בלתי נפרד מחיי, אחריו עברתי להחלטות ובחירות נכונות של מזון, ועם המשקל שירד נכנסו גם דברים חדשים לחיי - צורה חיצונית חדשה שלמדתי לקבל, היכרתי את "עצמי החדשה" (גם פיזית וגם מנטלית), קיבלתי תובנות חדשים ובסופו של התהליך היתה התוצאה – צמיחה אישית גדולה ו-50 ק"ג שירדו ממני.

 

היום אני מסתכלת אחורה ויודעת גם להגיד תודה על העלייה במשקל. אני יודעת היום לקבל ולאהוב את מה שיש (גם בתוספת של כמה ק"ג), ולא מתרגזת על העלייה. יש לי שליטה על הדרך, אני יודעת, אבל לא תמיד על התוצאה

 

 

עוד באון לייף:

 

. מה שכן, המאזניים כבר לא מעניינים אותי, אני לא מנהלת יותר דיאלוג עם מספרים. מאז ששחררתי אותם מחיי אני לא מוכנה יותר ששתי ספרת על המאזניים יהיו אחריות על מצב הרוח שלי.מדי בוקר, אני מסתכלת במראה שבמקלחת ונהנית ממה שאני רואה. אני נהנית מכל צלקת ומכל טיפת צלוליט, כי את כולן הרווחתי ביושר, והן חלק ממני.

 

(צילום: איה בן עזרי)

 

לכבוד אני החדשה ויום ההולדת הכפול, רציתי לתת לעצמי מתנה ונרשמתי ליום המיונים של מאגמה צ'אלנג'. באותו יום מצאתי את עצמי מטפסת על קיר, תלויה על חבל וחווה חויות שמהילדות פספסתי, ונהנית מכל רגע.

 

אחרי שהתקבלתי, החלטתי שאני יוצאת למסע הזה לבד, נטו עם עצמי. זה מה שחשבתי, לפחות. במפגש ההיכרות הבנתי, לראשונה, שאני לא בדיוק נוסעת עם עצמי. אני עומדת לנסוע עם קבוצה גדולה של נשים, שעומדות להיות חלק משמעותי מחיי במשך 24 שעות ביממה, לאורך 9 ימים רצופים. וכל אישה שפגשתי היא עולם ומלואו, מלאה צבעים וגוונים, גילאים ומקומות ומקצועות שונים. הבנתי שעומד להיות מאוד מעניין.

 

כבר משלב ההכנות ההתרגשות היא גדולה. אני רוכשת ציוד שמעולם לא חשבתי שיהיה לי – אלא רק לילדי: תרמיל, שק שינה ופנס ראש. הנשמה כבר יוצאת לקראת הנסיעה לפורטוגל, וחמש שנים אחרי השינוי הגדול של קיצור הקיבה, אני יוצאת למסע חדש.

 

 

ימים של חברות, צחוק ושמחה

הגענו לשדה התעופה עם אדרנלין בשמיים, לבושות מדים, מייצגות את ישראל בפורטוגל. כשעלינו למטוס חיכתה לנו הפתעה ראשונה – גם הטייסת, הקברניטה של הטיסה, מצטרפת אלינו למסע. חבורה של נשים, כולן שוות, וכולן שונות. כל אחת והחוויה שלה והציפיות וההתרגשות שלה.

 

ימי המסע שבאו לאחר מכן היו מופלאים וקסומים – מלאים בחברות, בצחוק, בשמחה ואהבה, בעצב וכאב, בגילויי סודות וריקודים ומוזיקה ואהבת חינם בשפע. לאורך המסע סימנתי לעצמי מטרות ויעדים בשביל עצמי – לטפס לפסגה ולא להגיע אחרונה, להיות כמו כולן ולא להגיע מתנשפת בסוף, לבצע את כל המשימות, לנהוג בג'יפ בשטח, לפחד ולהתגבר, לעלות לגבהים ולרדת באומגה, לנשום את הנופים המדהימים ולחזור עם אנרגיות מחודשות ולדעת שבמקום בו השמיים והמים נפגשים- רק שם מתחיל הגבול.

 

שמחה ג'אן ואר (צילום: איה בן עזרי)

 

הלכתי אל הלא הנודע, שחררתי, בטחתי, נהניתי, כייפתי, צחקתי, בכיתי תרמתי ונתרמתי ועל כל אלה אני בעיקר רוצה להגיד תודה. למדריכות ולאחראיות, לבעלי שנשאר בארץ ואפשר לי ליהנות בלב שקט, ובעיקר – לנשים המופלאות שהיו איתי שם, שחיבקו ואהבו ועזרו, נכנסו ללב ובעצם – הפכו להיות משפחה שלי.

 

רגע של מנוחה וכיף (צילום: איה בן עזרי)

תגיות