זה התחיל בשיחת טלפון. חברה טובה הגיעה מאוסטרליה לעזור בסידורי הלוויה של דודתה הקשישה שנפטרה פה בארץ. הדודה, כך הבנתי, היתה מורה לפסנתר והיא אמרה שהחדר הקטן שלה בבית שמש מלא בחוברות תווים, אולי אני רוצה לקחת משהו, להם אין מה לעשות עם זה. לדודה שלה קראו בלה ילין.

 

שמחתי.

 

נסענו לבית שמש. הפסנתר הישן של בלה קיבל את פנינו בחדר קטנטן ודחוס ארגזים. זה היה פסנתר ישן ויפה תואר, שבור לב ומלא געגוע. ערימות של תווים הציצו מכל פינה. במדפים, על המיטות, על השולחן, בארגזים.

 

התחלתי לעיין בחוברות הישנות. פרטיטורות להרכבים של כלי נשיפה, להרכבים של כלי הקשה, דואטים לפסנתר, קטעים נבחרים לפסנתר. בין התווים ראיתי הערות בעיפרון דק ובכתב יד עדין ורועד.  

 

חשבתי. האם גם אחרי מותי, יבוא גם מישהו לחדר שלי, ינשק לפסנתר הישן שלי, וישיב את האוויר לתווים המתאבלים בדממה. האם מישהו יחשוב עלי בצער, שככה נגמרים חיים שלמים, בחדר קטן עם פסנתר, ותווים. מתוך הקלסרים העתיקים צצו פתאום עשרות מכתבים, מאוירים בצבעים ובכתב ילדותי. "למורה האהובה שלי לפסנתר", כתבו ילדים, לפני הרבה הרבה שנים, "אני אוהב אותך". ילדים שמחים כתבו את זה. ילדים מנגנים. "את המורה הכי טובה בעולם" כתבו הילדים.

 

 

צלילים עלו בחדר הקטן והמאובק שעמד עד עכשיו בדממה גדולה. שמעתי אותם היטב. מהפסנתר עלו צליליו של ילד מתאמן ומהמדפים נשמעו הלמות תופים ושאגת התזמורות. הקירות שרו א-קפלה ואפילו מהמטבח, עלתה תרועת חצוצרה.

 

לא ידעתי, בלה. לא ידעתי שהשם שלך הוא אגדה. לא ידעתי שהיית אחת הלוחמות הגדולות בדרום אפריקה, ודאגת שילדים שחורים יקבלו חינוך מוסיקלי, וכבוד, והזדמנויות – בימים הכי קשים של האפרטהייד.

 

לא ידעתי שכשעבדת עם אביך בחנות רהיטים ישנה שהיה בה פסנתר, נתת בסתר שיעורים לכל ילד או איש שחור שביקש ללמוד, ללא כסף. לא ידעתי שבדרום אפריקה השחורים מכנים אותך "זו שהדליקה את הנר".  אפילו קיבלת פרס על זה מA.M.D.A (האקדמיה לדרמה ומוסיקה אפריקאית).

 

לא ידעתי עד כמה השפעת על ילדים, על אנשים, ובסוף, בסוף - גם על מדינה. בחדר הקטנטן שלך בבית שמש, לשם עלית לפני שנתיים, אחרי גיל שמונים, ושם גרת בצמצום ובדוחק, ראיתי רק ארגזים  והיה לי צר עלייך, בלה. אבל אז הבנתי משהו. הבנתי שאת, בלה, אשה קטנה לבד – את שינית את העולם. מאות ואולי אלפי ילדים שחורים זכו לנגן, להתקדם, להצליח – רק כי את לא ויתרת. עד היום יש מוסיקאים מפורסמים שמופיעים בכל העולם, רק בגלל שהיית המורה שלהם.

 

 

וניתנה לי הזכות הגדולה, בלה, ללמד את התלמידים שלי היום, מתוך התווים שלך. לקרוא את ההערות שרשמת בכתב יד, ולראות את החיוך הטוב שלך, שיושב עכשיו על הפסנתר שלי, ומזכיר לי מה חשוב באמת, ומה נשאר לנצח.

לעולם לא אשכח אותך.

 

בלה ילין ז"ל

תגיות