איך היית מסכמת את עצמך במילה אחת היא אמרה לי, הייתי בת 30 וחשבתי שזו חידה מגניבה שתעסיק אותי בזמן שהיא תוציא לי שחורים ותמרח קרמים, על הצג המנטלי החלו להופיע דימויים מאף אחד מהם לא הייתי מרוצה: לוחמת (ומה מעבר לקשיחות), ילדת טבע (לא מספיק מתבטא בחיים הנוכחיים שלי כפרסומאית וחוץ מזה – שתי מילים) אשת קריירה ( חחחחחחח הצחקת) אמיתית (לא סובלת את האמיתיים האלה בכל מחיר, יש לי אבא כזה) רובם היו שטוחים או פשטניים מידי, רובם גם היו הרבה יותר ממילה אחת. אחרי מאבק קשה נכנעתי, מה שלך? שאלתי אותה והיא הסתכלה עלי במבט מנצח ואמרה: אמא! הרגשתי מרומה, איפה הפתרון החכם והאלגנטי לחידה שחיפשתי כל הזמן, זה היה שש שנים לפני שהפכתי לאמא בעצמי אבל אפשר לומר שזה היה רחוק ממני 600 שנות אור, לא הבנתי מה הקשר.
 
האמהות הטביעה אותי כמו גל צונאמי, העולם כפי שהכרתי אותו קודם נמחק והגחתי משיכרון הלידה למציאות חדשה, מציאות של אהבה בעוצמות שלא דמיינתי שיכולות להתקיים, של אחריות כבדה כמו השמיים שאטלס נושא ולא יכול לעזוב לעולם. הקוקטיל המסוכן של פרפקציוניזם עם הצורך לתקן את הילדות שלי הוביל אותי לתוך שנתיים של דכאון לאחר לידה, בעודי משייפת את עצמי לכדי אמא מושלמת.
 
כל עצמיותי נעלמה, הגוף שלי הפך לאמצעי ליצור חלב, שנאתי אותו כשהוא כשל ולא יצר מספיק, אכלתי רק את מה שלא יעשה לנעם גזים, טיפלתי בו רק כדי להגדיל את התוצרת, בחרתי את בגדי כך שיאפשרו לשלוף שד בזריזות, כמה הם החמיאו לי או להפך, בדרך כלל להפך, בכלל לא היה חלק מהמשוואה, חלצתי שד בדרכים, בסידורים, בבתים של חברים, Failure is not an option וגם לא בקבוק ופורמולה, הרגשתי ערומה, הרגשתי שהמבטים מנקבים אותי, הרגשתי בסוג של אונס עצמי, לא יכולתי לשאת את זה התנתקתי מהגוף שלי, שללתי ממנו את המשמעות המינית שלו, אמצעי ליצור חלב זה מה שהוא.
השלתי תכשיטים כדי שנעם לא תקרע, הפסקתי להתבשם כדי שלא יסריח לה, הזמן שלי היה שייך לנעם, הייתי קשובה לכל נשימה שלה, עיסיתי אותה, דיברתי איתה, הנקתי אותה וביליתי שעות ארוכות כמוצץ אנושי כדי שהיא תישן. העבודה שפעם הייתה מקום של ביטוי עצמי ויצירתיות הפכה להיות אמצעי לפרנסת התינוקת והמקום שבו הצדדים השונים בחיי מתנגשים. כל מולקולה, כל רגש, כל מחשבה שלי "התגייסו" לשורות האמהות ועם עצמיותי שהתאיידה, נעלמה גם השמחה.
 
תמונה: Shutterstock
 
 
12 וחצי שנים עברו מאז שנעם הפכה אותי לאמא, יחד עם אביב שהצטרף למשפחתנו 4 שנים אחריה הם אחראים לחלק עצום מהשפע והאושר שאני חווה בחיי ועוצמת האהבה שמציפה אותי פתאום בלי אזהרה, עדיין מפתיעה אותי. ילדי תופסים נתח עצום מרגשותי ומחשבותי, איתם אני עוברת גנים ובתי ספר, נאבקת (מחדש) על תשומת לב חברתית, מתמודדת עם דיסלקציה וגם עם ההחלטה מה ללבוש לבת מצווה של חברה קוראת את אוליבר טויסט וגם את קורנליה פונקה, בזכותם אני כואבת את המתח בין אמא שלא נוכחת מספיק לאמא שלא מפרנסת מספיק, מחפשת את האיזון בין "לסמוך" ל"לתמוך", בין לכוון ללהביט בהשתאות בתפארת עצמיותם. כל זה עוד לפני שהזכרתי את שעות התפעול הרבות שדורשים חייהם.
כמה מתבקש להתרגש איתם ומהם, לזוז לאחורי הקלעים, להושיט טישו ופופקורן בתזמון מדוייק לוותר על כל בדל של אג'נדה אישית להיות כולי – אמא, כמו התמנונה ששומרת על הביצים שהטילה, מזרימה סביבן מים כך שיקבלו מספיק חמצן, לא אוכלת מגוייסת כולה לצרכיהם ואם הגיע מועד הבקיעה היא מתה.
 
לא מוותרת! לא מוותרת על הגוף שלי ויחסי הידידות שהתחלתי לרקום איתו, – בשביל יחסים צריך זמן אומר הקול הפנימי מי "ישלם" על הזמן שלך עם עצמך . לא מוותרת על עשייה משמעותית כזאת שגורמת לך להשאב, לשכוח את הכל, לצוץ אחרי 10 שעות של אדרנלין עם חיוך מטופש – לשכוח הכל? אומר הקול…את הילדים שלך את רוצה לשכוח? לא מוותרת על חוסר אחריות, על ספונטניות, חברות, רגעים בהם אוכל לעזוב את השמיים ולא להרגיש את כובד האחריות. לא מוותרת על הקיום הנפרד שלי, לא מוותרת על השמחה!
אבל ה"אמא" הפנימית לא משחררת והיא חזקה ממני בהרבה, בשביל להצליח לא לוותר על עצמי אני מגייסת את נעם ואת עוצמתה הפנימית השקטה, איזה דוגמא לנשיות היית רוצה לתת לי היא שואלת אותי ללא קול האם תרצי שגם אני אוותר על החלומות שלי, שגם אני אהפוך ל"פלוגה המסייעת" שזמינה בכל רגע מאחורי הקלעים, שגם אני אדאג לכולם חוץ מלעצמי…
אנחנו לא מנצחות בנוק אאוט אלא בנקודות, זה לא פשוט להחלץ מהרגלים של 12 שנים, של דורות אחורה , אבל כל יום הוא יום טוב לצבור עוד נקודה.
 
איך היית מסכמת את עצמך במילה אחת? אני שואלת את שרי אחותי מבחירה ומספרת לה את הסיפור והיא מעניקה לי את הפתרון שאני מחפשת כבר כמעט 20 שנה – "אני". 
 
תגיות