אירה:

טוב, אני לא יכולה להתאפק יותר... גמני ראיתי את הסרט המדובר של הבמאי רודיאון (ראובן) ברודסקי בשיתוף עם חיים יבין. ועוד ראיתי אותו בשידור הראשון, מייד אחרי המגזין עם אושרת קוטלר. העברתי את הערוץ מוקדם מדי בטעות, אבל הצפייה שלי בסרט התחילה כבר מההכרזה של קוטלר שהתכנית הבאה הנה סרטו של חיים יבין "הישראלים החדשים". היה נורא מוזר לשמוע את זה כי ידעתי מהפייסוש שזה לא נכון. שיש במאי ויוצר ומוביל לסרט. וחיים יבין הוא שם. לא ידעתי למה הוא צריך להיות שם, אבל התמונה התבהרה חיש מהר. יבין עשה סרט לפני כעשרים שנה בשם המופלא "גחלת לוחשת" בו אפשר לראות את העולה החדשה ג'ניה בת השש מסבירה ברוסית לאמה, לחיים יבין ולמצלמה שיהודים צריכים לחיות רק בארץ ישראל. ואז הבנתי. המוטיבציה של חיים יבין היא לבדוק האם אותו החסד שרכש וטיפח כלפי אותםן עולות ועולים מברית המועצות לשעבר, היה ועודנו מוצדק. מה עשתה אותה עלייה מאז? האם תרמה למדינה כשם שהמדינה תרמה לה? או שמא רוצים/ות כפויי הטובה האלה עוד לחזור לרוסיה, המולדת הכוזבת שהקיאה אותןם מתוכה, ככלות הכל.

את המוטיבציה של רודיאון לשתף פעולה עם יבין, הבנתי פחות. שיערתי שאולי זה צעד אסטרטגי, ואולי זה היה רצון ותקווה ממשיים לשתף פעולה. שיתוף פעולה אמיתי, בעיני, לא היה שם וחיים יבין המשיך להרצות ולקריין לאורך כל הסרט, במקום להקשיב ולהתעמק (לפעמים נדמה לי שעיתונאים/ות בארץ חושבות/ים שהתלהמות ואי מתן במה לאחר לדבר זו עיתונאות בשיאה. לא חכמה, כשהמודל לחיקוי הוא ערוץ הכנסת). אבל למרות שלרב הרגשתי שחיים משתיק את רודיאון (שחבבתי והתחברתי אליו מאד), היתה שיחה אחת, על החוף, שהיתה שווה אולי את ה"שותפות" הזאת. רודיאון ראובן ניסה לדבר עם חיים בגובה העיניים ולמשך כמה דקות, נראה היה שהצליח.

למה שלא תחזרו לרוסיה אם לא טוב לכןם פה? חיים שואל את כל מי שרק נקרה בדרכו בסרט. כמה פעמים שמעתי את השאלה הזאת בחיי... כל כך הרבה שלא העזתי לחשוב אפילו מה באמת כל כך לא טוב פה, או לא כל כך טוב..... רודיאון ואחרות/ים עונות/ים לזה באומץ שזו שאלה שעומדת על הפרק בפני מהגרות/ים רבים/ות מברית המועצות לשעבר. והתשובה הזו מעלה על טיל את חיים יבין, שבאמת ובתמים מייצג את הציבור הישראלי. גם אם הוא תקוע בשנות החמישים והשבעים והשמונים והתשעים. זה משקף הלך הרוח שעיצב את שנות ההתבגרות שלי, כאן בישראל. ובכל זאת, אני כולה בת 31. במונחים היסטוריים - זו טיפת מים בים.

וכמה שזו שאלה משתיקה. זו לא רק התעניינות, כפי שהיא מוצגת לרב בתמימות מעושה ומאוסה. אני מבינה לגמרי את הדילמה הזאת ואת השיקולים, גם אם אני לא שותפה לה. שאלת החזרה אינה אפשרות מבחינתי לא ממניעים ציונים, אלא משום שמבחינתי "לחזור" זה להגר שנית. באופן כללי, שאלת החזרה מעצבנת אותי מאד כי היא מניחה שפעלתי מתוך רצון ומודעות (בגיל 7) כשהחלטתי להגיע לישראל. הביאו אותי לכאן ואלה היו והנם חיי. במידה רבה, בדיוק כשם שחבריי וחברותיי נולדו כאן מבלי לבחור בכך אקטיבית ומתוך מודעות. זו שאלה מכעיסה, מקוממת ולא הוגנת בעליל. זה כמו שאברר עם חיים יבין אם הוא צריך ורוצה לחזור עכשיו לגרמניה, או אם כל יהדות אשכז צריכה לחזור לאירופה -בהתאם לתרומתו/ה של אחתד מהןם למדינה.

חיים יבין מבקש מא/נשים שהגיעו לכאן בגילאי 1-20+ לוותר על מה שהיה קודם. כי מי לכל השדים צריך את רוסיה בישראל? רוצות/ים רוסיה, סעו לרוסיה. נראה אם יהיה לכןם שם טוב יותר. אה, ואם לא, אז שכחו מלדבר ברוסית. כי זה פוגע באוזן הישראלית העדינה. מה זה השטויות האלה? בכל צעד ושעל אני שומעת אנגלית וצרפתית ברחובות תל אביב - ונראה לי שהציבור שורדת את זה יפה מאוד. מאוד מוזר שאדם כמו יבין לא מבין שלוותר על משהו שהוא מאבני היסוד המרכיבות את הנפש שלך - זה לא אפשרי. ולעשות את זה, משמעו לפעול באלימות ישירה כלפי עצמך. רודיאון מדבר על הפסדים - של תרבות, של מורשת ואולי ההפסד הכי כואב - האפשרות לקשר משמעותי ורב רבדים עם ההורים. זה נכון ששפה ומנטליות וידע על תרבות שנבלעה על ידי הנוסטלגיה הם המצע שעליו נבנה הקשר עם ההורים, ובהיעדר המצע הזה, יש פער. פער בין דורי, בין תרבותי, פער שפתי, פער תפישתי. פער שבין נפשות שמנסות למצוא את הזהות, במקום שבו היא נמחקה.

זה נכון שאפשר למחוק, להתנתק, לשכוח. אבל יש לזה מחיר. וזה מה שהסרט לא מדבר עליו - אני מניחה שזה בגלל שחיים לא הצליח להקשיב (וזה באמת חומר למתקדמים/ות). המחיר הוא קודם כל אישי. לחתוך חתיכה חיה מעצמך, להחליט שחלק מעצמך הוא רע, לא ראוי, לא רלוונטי יותר ולא מתאים - זה אולי מהכוחות ומהחולשות הגדולים ביותר של הנפש. במונחים פסיכולוגים אפשר לדבר בהקשר הזה על חוויה של שנוי עצמי, על שליטה במי שאני ובמי שאני רוצה להיות. אבל לעצמי יש עוד רבדים מעבר לתוך אישי. יש רובד משפחתי, תרבותי, מוצאי, מגדרי? ועוד. והחלקים האלה שזורים בנבכי הנפש שלנו. מקומם ביחס אלינו הוא קרוב קרוב. הם לא איזו פלנטה שחגה במסלול רחוק, שכמעט לא רואות/ים אותו. הם חלק מהמרקם הפיזי-נפשי שלנו.

נורא קל לנו להבין (טוב, נו אולי יחסית קל. ואולי רק לחלקינו) שאם נאמר למישהי/ו שהיא/הוא צריכ/ה להפסיק להיות משהו שהיא/הוא מזדהה איתו (למשל: להרגיש אשה, להיות ביסקסואלית, לאהוב גזר וכיו"ב) או להפסיק להיות בעלת תכונה כלשהי (כמו למשל, להפסיק להזדקק למשקפיים כדי לראות) - קל להבין שזה נע בין בלתי אפשרי לאפשרי אך עם מחירים כבדים לעצמי ואולי גם ליחסים עם הסביבה.

אז למה כל כך קשה להבין שלהפסיק לדבר בשפת האם, שלהפסיק לאכול אוכל שאהבת (או רק התרגלת לאהוב) לאכול בבית ושלדבר את התרבות שהצמיחה אותך - מגיע עם מחיר כבד?!

למה שאני לא אתבל את הדיבור שלי במילים ברוסית (אפשר לחשוב שזה מה שכל התרבות הישראלית עושה עם מילים, ביטויים והפאקינג מנטליות האמריקאית בשלמותה), למה שלא אדע לקרוא ברוסית, לחגוג את נובי גוד ולראות את "ס ליוכקים פארום" ב-31 לדצמבר?!

 

ג'נקה:

לחזור (לרוסיה), לוותר (על השפה, התרבות, הקשר עם ההורים), למחוק (את הזהות והשורשים). הפעלים המאד-פעילים האלה נזרקים שוב ושוב לחלל הדיון על הסרט 'הישראלים החדשים' בפרט ועל הזהות הברה"מית האבודה שלנו בכלל. אבל לי, מי שהגיעה לכאן בגיל 10 מטשקנט שבאוזבקיסטן בגלל שההורים שלה החליטו לקחת צ'אנס ולקוות לטוב, קשה לשייך את המילים האלה לחוויות ולתחושות שלי בעבר ובהווה.

ראשית, הרשו לי להתייחס לצירוף 'לחזור לרוסיה'. מעבר לכך שלי באופן אישי אין שום קשר לרוסיה (חוץ מזה שהייתי פעם בחופשה במוסקבה עם אמא שלי כשהייתי בת 6), השימוש במילה 'חזרה' בהקשר של מי שעזבו את ברית המועצות רגע לפני התפרקותה הוא קצת מגוחך. העולם שהם השאירו מאחוריהם (על הדגלים האדומים, הפסלים של לנין והמדפים הריקים בסופרמרקט) הוא עולם נכחד. הרפובליקות שהרכיבו את הברית הסובייטית פנו ב- 24 השנים האחרונות כל אחת לדרכה ולגורלה, שינו את פניהן, שפתן ותרבותן ובמקרים רבים, מחקו ושכתבו באופן אקטיבי את העבר הסובייטי שלהן. אם 'אחזור' למקום הפיזי שבו נולדתי הוא יהיה חדש ומסתורי בעיניי כמו כל מקום אחר על כדור הארץ שבו מעולם לא דרכה רגלי.

באשר לענייני הויתור והמחיקה למיניהם, החוויה שלי (או הדרך שלי לפרש אותה) קצת שונה מהחוויה שהוצגה בסרט, דהיינו ? חוסר הסובלנות ואי קבלת האחר מצד החברה הצברית אילצו אותנו למחוק ולוותר על הזהות שלנו כתנאי כניסה לחברה הישראלית. מצד אחד, גם באמתחתי יש סיפורים כואבים שיתמכו באמירה הזו, כאשר בראש רשימת האימה האישית שלי מככב הסיפור על השינוי הכפוי של השם הפרטי שלי כשבועיים אחרי שנחתתי פה (ועל כך בהרחבה בפוסט אחר, מבטיחה). מצד שני, אני חושבת שזה היה קצת מוזר (שלא נאמר לא בריא) אם הייתי בתור ילדה בת 10 מתעקשת לקרוא ברוסית על הרפתקאות טימור וחבורתו, לאכול סלט אוליבייה ולראות 'נו? פ?ו?גו?ד?י!' כאשר עולם תרבותי (וחומרי) חדש ומרגש נפתח לפניי פתאום והיה הרבה יותר נגיש ומסקרן. כחודשיים אחרי שהגעתי, כבר בלעתי בשקיקה ספרים של גלילה רון-פדר-עמית וסמדר שיר, טרפתי בהנאה שניצל ופתיתים בבתיהן של חברות מהכיתה ושקעתי בעולמם של חוש-חש הבלש והמעופפים הנועזים. השפע הצבעוני של הסופרמרקט, הבתים היפים בהם נערכו מסיבות יום-ההולדת של בני כיתתי, ג'ינס הליווייס ונעלי הריבוק שלהם לא נעלמו גם הם מעיניי הסובייטיות-לשעבר. המקום החדש היה מערבי, שופע וצבעוני וההשתלבות בו בגיל כה צעיר היתה מהירה ונטולת מאמץ. השינוי הלשוני והתרבותי שעברתי לא נכפה עלי בשום צורה; הוא היה תוצאה טבעית ורצויה של התערות בחברת בני גילי.

נכון, היה לי המזל לנחות ברעננה העשירה והליברלית ולא בעיירת פיתוח בנגב. בשנותיי הראשונות בארץ, לא יצא לי לשמוע 'רוסיה מסריחה' לעתים קרובות (אולי זה היה קשור למצב הסוציו-אקונומי של בני כיתתי, אולי לעובדה שלרעננה הגיעו יחסית מעט עולים מברה"מ, ואולי זה היה סתם עניין של מזל). ונכון, אימוץ כה שלם ופתאומי של שפה ותרבות חדשים לעולם אינו ללא מחיר, כפי שציינה כבר שותפתי לבלוג. הכואב שבמחירים אלה הוא התהום שנקרעה לפתע בינינו לבין הורינו ואיבוד השפה המשותפת איתם (על הפער הזה והמסע שעברו שני הצדדים לאורך השנים בניסיון לצמצם אותו, עוד אכתוב בוודאי בפוסטים עתידיים). אבל העניין הוא שילדים הם יצורים חברתיים שחברת בני גילם נוטה להשפיע עליהם ולהיות מרכזית עבורם יותר מאשר בית הוריהם. מה שאומר שרבים מאלה שהגיעו לכאן בגילאים הצעירים (עד 10 לצורך העניין) לא בהכרח חתכו בבשר החי והמדמם של הנפש כדי להיפטר מהזהות הישנה והלא רצויה. השנים המעצבות שלנו היו כאן: בבית הספר היסודי, במשחקי 'חפש את המטמון' עם ילדי הבניין ובחוג הג'ודו/הבלט/הצופים.

באופן פרודוקסלי לאור הכותרת שלו, מה שכמעט ולא בא לידי ביטוי בסרט 'הישראלים החדשים' הוא ההבנה וההכרה בכך שהזהות, השפה והתרבות של אנשים כמוני הן ישראליות לחלוטין, רק בצורה קצת שונה מהישראליות הצברית. למרות שרוסית היא שפת האם שלי, אין לי שום דבר במשותף עם אנשים בגילי שגדלו ברוסיה (כפי שגיליתי לאחרונה באינטראקציות יומיומיות עם שכאלה במקום העבודה החדש שלי). לעומת זאת, יש לי ככל הנראה די הרבה במשותף עם אנשים בגילי שחוו את ההגירה לישראל כילדים צעירים וגדלו כישראלים מהסוג המסוים הזה. באמצעות הבלוג הזה, אני מקווה לחקור בין היתר מה בדיוק יש ואין לנו במשותף וגם למה ואיך אנחנו נמשכים דווקא עכשיו לחפש את מה שאיבדנו והפסדנו כאשר הרווחנו את הישראליות שלנו.

תגיות