גיוס הבן הצעיר: היום שלא התכוננתי אליו
כבר כמה שנים שאני מכינה את עצמי ליום הזה, מדמיינת בעיני רוחי איך אמלא את הזמן בכל מיני עיסוקים שאכניס לחיי עד אז, "לא יהיה לי זמן פנוי" הרגעתי את עצמי, "הרי אספיק ללמוד כל כך הרבה קורסים חיוניים שיגרמו לי לעסוק בכל כך הרבה תחומים, אפילו זמן לנשום לא יהיה לי". כך הייתי מרגיעה את החרדות הטורדניות שהיו משתלטות עלי בכל פעם שעניין גיוסו של בני הצעיר עלה.
הדבר הראשון שעשיתי היה לבדוק כמה זמן פנוי יש לי ביום, ולהפתעתי מצאתי שמעבר לכמה שעות שבהן אני מחויבת למקום עבודתי, שלוש ליתר דיוק ,בכל היתר אני פשוט פנויה. נבהלתי מהתוצאה, כמובן, והתחלתי לנבור באינטרנט, מחפשת בהיסטריה לימודים, כאלו שאוכל למלא בהם את זמני הפנוי ביום סגריר.
"למה לא נומרולוגיה" אמרתי לעצמי בדרך לתל אביב לקורס נומרולוגיה, שיעור ראשון. "תלמדי נומרולוגיה ותעזרי לאנשים למצוא את יעודם בחיים, יגיעו אלייך מפה לאוזן.. בהתחלה תעזרי ללא תשלום, אחר כך כולם כבר ידעו כמה את מוכשרת וישלמו 400 שקלים לפגישה, מהר מאוד תתפרסמי ותקימי עסק משגשג ותהיי כל כך עסוקה ששלוש שנים של צבא יעברו ביעף".
הקורס למתחילים עבר מהר, אז כמובן שנרשמתי לקורס מתקדמים והתחלתי להתאמן על כל הסובבים, משפחה חברים, ואפילו גם עוברים ושבים שעצרתי ברחוב. מהר מאוד נשארתי ללא חברים, בהתחלה לא כל כך הבנתי למה, אבל אי אפשר היה לטעות: שיגעתי את כולם ושלחתי אותם לכל מיני כיוונים הזויים וזו היתה התוצאה. החברים, מצידם העדיפו לברוח ממני ולהמשיך את חייהם בשקט ובלי רעשי רקע.
ואני נותרתי לבדי, ללא חברים, המון זמן פנוי ונומרולוגיה שלא עזרה לי אפילו לחזות שזה מה שייצא בסוף.
בינתיים השעון המשיך לתקתק ותאריך הגיוס התקרב מתמיד. אז עברתי לתכנית מגירה, נכנסתי לכל המכללות באיזור וביקשתי ללמוד, לא משנה מה - העיקר שתמלאו את זמני כאשר הקן שלי יתרוקן ולא יהיה בי שימוש יותר. כל המכללות חיבקו אותי בחום והציעו לי מגוון מסלולים מעניינים, הבעיה העיקרית הייתה שבכל המסלולים שעות הלימודים נפלו בדיוק על שעות העבודה שלי, דבר שהתברר לי רק אחרי ששילמתי תשלום ראשון לשכ'ל (שכמובן לא קיבלתי בחזרה). שוב חזרתי לנקודת הפתיחה הפעם גם עם מינוס בבנק יותר גדול.
נותרו עוד שבועיים! צעקתי בפתח הבית בהיסטריה.(תמיד כשיש הכרזה חשובה היא נעשית ברגע שאני נכנסת הביתה מהעבודה). רעש הגיטרה מחדרו של הבן טישטש את הצרחה אבל לא את תחושת חוסר האונים מול הזמן שהולך ואוזל. מיד התקשרתי לסוכנת הנסיעות וסגרתי דיל שבוע סקי בפירנאים, הרחק מכל מה שצבעו ירוק בתקופה הזו. לקחתי את בעלי וידעתי שרק ספורט אקסטרים ומצלמת "גו פרו" ישכנעו את המתגייס שלי לעזוב את הגיטרה ולשתף פעולה. הכוונה הייתה לברוח כמה שיותר רחוק ולהחזיק בילד שלי כמה שיותר קרוב.
זה היה שבוע הזוי, כשאני מחרפת נפשי במדרונות התלולים של הרי הפירנאים, קופאת בקור של מינוס עשרים מעלות, רודפת אחריו עם עוד חולצה טרמית כפפות וחמצוואר - שבוע שהותיר אותי מחוסרת אנרגיה והחזיר אותי לארץ במצב אופקי ללא יכולת תזוזה. כל הגוף היה תפוס, והפעולה היחידה שעוד יכולתי לבצע הייתה מחשבה וכל מה שעבר בה היה הבקו"ם.
יום רביעי הגדול הגיע. אתמול הוא הסתפר והפך פתאום להיות "הילד של אימא" ולא הרוקיסט הפרוע שהתהלך בבית יחף עם ג'ינס קרוע וגיטרה ביד. פתאום רציתי כל כך להגן עליו , לעצור את השעון המעצבן ולצעוק 'תעצרו את העולם אני רוצה לרדת'.
זה לא קרה, ואני מצאתי את עצמי בבקו"ם משחקת אותה קולית אמיתית. "קטן עליך מאמי" אמרתי והחזקתי את הר הגעש בתוכי שלא יתפרץ, "שלוש שנים עוברות מהר" המשכתי לברבר לכיוונו בזמן שהוא צילם עוד סלפי עם החברה המתוקה שלו. ממשיכה לברבר מצאתי את עצמי מנופפת לשלום לבני הצעיר , מברכת אותו ואת כל החיילים שישובו הביתה בשלום.
דקה אחרי שהאוטובוס נעלם באופק התיישבתי והתיפחתי בבכי ללא מעצורים בכי שהיה עצור בתוכי כבר כמה שנים - בעצם מאז שהתחלתי להתכונן ליום הזה, היום הזה שהגיע בסוף ותפס אותי הכי לא מוכנה.
עכשיו אני מנסה לאסוף את עצמי ולנסות להתרגל לפרק חדש בחיים.





React to WordPress