תמיד חששתי משינוי, כל הקלישאות בעניין שינוי בחיים היו נכונות עבורי, פחדתי משינוי, אהבתי את אזורי הנוחות, מצאתי את כל הסיבות למה אני לא צריכה שינוי בחיי.
כל מצב ברור וידוע מבחינתי היה מבורך, אני? מה פתאום שאשנה דבר ממסלול החיים הידוע והמבורך כל כך, החזקתי חזק ופחדתי להרפות.
כך מצאתי את עצמי ממשיכה להסתפר שנים אצל אותו ספר, את אותה תספורת קצרה בדיוק. נוסעת עם אותה מכונית, מקסימום מחליפה שנתון. 
עושה את אותו מסלול בדרך לעבודה שכלל תמיד עצירה לקפה "טו גו" בדיוק באותו מקום,  המשך נסיעה, חניה וכניסה ברגל ימין למשרד.
התיק תפס תמיד את מקומו הקבוע, בין הכיסא לשולחן, ואני את הריטואל הקבוע, עיתונים טלפונים הכנת רשימת שירים נושאים לדבר עליהם, שעתיים שידור והדרך חזרה הביתה שמסתיימת בדיוק באותה שעה .

עם השנים הבנתי שככול שהמסלול היה ידוע מראש כך הייתי רגועה יותר.

 

 

טיולים לחו'ל מבחינתי היו עונש עבורי, תמיד הזמנתי טיסה שבוע לפני היציאה, להקטין את החרדה מהשינוי.
את המזוודה ארזתי באותו יום ולא הפסקתי ליבב בדרך לשדה התעופה ולספר לכל מי שרק רצה לשמוע כמה לא בא לי לנסוע עכשיו, וכמה אני רוצה לחזור למקום האהוב והמוכר, לחזור הביתה.
כשהמטוס היה נוחת בארץ זרה ולא מוכרת, היה מתחיל לו המסע, סימון וי על היעדים, צ'ק ליסט.
מגדל אייפל, יש.
שייט על נהר הסיין, יש.
ארמון "שקר כל שהוא", יש.
שער הניצחון, יש.
סיבוב שופינג, יש...
מבלי להרגיש ועם כפות רגליים כואבות, לרוב סיימתי הכול ביומיים.
עכשיו נותרו עוד חמישה ימים מלאים בציפייה והמתנה לחזרה המיוחלת לסביבה הנוחה האהובה והידועה כל כך. חזרה לשגרה המבורכת שמרגיעה אותי כל כך וגורמת לי לחוש ביטחון.

 

 

עד שיום אחד זה קרה, כל הבדיקות הרפואיות חזרו עם ערכים מדאיגים שדרשו בירור נוסף.
מסלול חיי הבטוח והנעים החל להסתחרר, בדיקה רודפת בדיקה, חוות דעת אחת ואחת נוספת ועוד אחת ליתר ביטחון.
הלילות היו נטולי שינה, תסריטי אימה לקראת הניתוח שלא היה מנוס ממנו.
ניתוח שיארך חמש שעות לכל הפחות, חמש שעות !! אני? אני אשחרר שליטה חמש שעות מבלי יכולת לנווט להחליט ולהוביל את חיי??
ואם לא די בכך, צריך להמתין עכשיו חודשיים עד שיתפנה מקום.

מצאתי את עצמי מרוסקת, כמה ימים שבהם לא יצאתי מהמיטה, עד שהבנתי שחוץ מזה שאני מרחמת על עצמי לא קרה דבר.  אחריהם החלטתי למרוד ולעשות בדיוק את כל הדברים שאני הכי חוששת מהם, כי הרי מה כבר יש לי להפסיד. הזמנתי טיסה לחול, יש עוד חודשיים אפשר להספיק ליהנות. השתוללתי באיטליה מבלי לעשות חשבון ומבלי לתכנן את היום למחרת. כל כך נהניתי שלא התחשק לי לחזור.

 

כשחזרתי הלכתי למאמן מוסמך שיכין אותי לרגע שאצטרך לשחרר שליטה ולהיכנס לתרדמת.
הגעתי אליו פעם בשבוע אך מהר מאוד מצאתי את עצמי מטפלת בו במקום שהוא יטפל בי.

במסגרת עבודתי מצאתי את עצמי בתזמון מדהים צופה בניתוח קיסרי מהצד מבלי להתעלף, אמנם מדובר בניתוח אחר לחלוטין, אך זה נתן לי מעט ביטחון כשראיתי את הרופאים מבצעים את המלאכה בהצלחה בין בדיחה לבדיחה.

שבוע לפני הניתוח אראלה התקשרה, כן אראלה ממפעל הפיס, אמנם לא סכום להתעשר ממנו אבל מספיק להפחיד אותי שהנה סוגרים איתי חשבון מלמעלה.

היום המפחיד הגיע, צריך להגיע לבית החולים יום לפני הניתוח להכנות, התיק היה מוכן, נפרדתי מהילדים ועליתי למכונית בדרך לתל אביב.
ממש בתחילת הנסיעה קיבלתי טלפון, שלום מדברת סימונה המזכירה של ד"ר .. הניתוח שלך נדחה אל תגיעי יש ניתוח חירום אנחנו מתנצלים..
בכי היסטרי תפס אותי, כל כך התכוננתי נפשית, חיזקתי את עצמי חשבתי שאני סוף סוף אמיצה לשחרר שליטה ולתת לדברים להתרחש מבלי לחשוב שיש לי בהם חלק, כנראה שלא מספיק, כנראה שהייתי צריכה עוד שיעור להבין שכלום לא בשליטה שלנו שזו רק אשליה שבנינו לעצמנו כדי לא להיכנס לחרדות.

חזרתי הביתה ממתינה למועד החדש, אלא שעכשיו החלטתי להרים הילוך ולעשות עוד דברים שהפחידו אותי ובעבר ולא העזתי.
החלפתי ספר, הפסקתי לשתות קפה, שיניתי מקום במשרד, החלפתי תיק, מכרתי את המכונית וקניתי דגם אחר, והמשכתי לספור את הימים עד לניתוח.

המועד החדש הגיע והפעם התכוננתי נפשית לעוד טלפון מבטל, זה מנע ממני חרדה לפני הניתוח.
הגעתי למחלקה בשעות הערב, עברתי את כל הפרוצדורה כולל פתיחת וריד ובדיקות דם ועכשיו נותר לילה שלם שמפריד ביני ובין הרגע המפחיד ביותר.

קיבלתי חדר וניסיתי להתמקם בו בניסיון להירדם, זה לא עבד, מצאתי את עצמי מתחננת בפני האחיות שישחררו אותי לישון במלון הצמוד, כדי לדחות את התחושה ולטשטש את העובדה שאני כבר מאושפזת.
נרדמתי כמו תינוקת בחדרי במלון המפנק והגעתי מוקדם למחלקה כפי שהבטחתי לאחיות, הרבה לפני סבב הרופאים.

לבשתי את הכותונת , זו הפתוחה מאחור, והמתנתי לאות ולאלונקה כדי לרדת לחדר הניתוח.
שם טקס פרידה מהאהובים, הרבה דמעות מסביב ואני שמשחקת חזקה מרגיעה את כולם.

תוך כמה דקות נותרתי לבד בחדר ההמתנה עם כותונת פתוחה מאחור, כן אני מדגישה את העובדה הזו כי היא זו שמנעה ממני לברוח בריצה ולצעוק, לא רוצה! לא רוצה ניתוח! רוצה הביתה!

זה היה הרגע שבו נכנעתי,  בכיתי ולחשתי מתחת לסדינים עם דמעות בעניים "גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עמדי"
זה היה רגע מכונן, העברתי את השליטה לבורא עולם.

 

הרופאה המרדימה הגיעה, עניים כחולות מרגיעות וחיוך של מלאך.
בין שאלה לשאלה היא כנראה הזריקה חומר הרדמה לווריד הפתוח והדבר הבא שאני זוכרת שהתעוררתי בדיוק באותו המקום, והפעם אחרי חמש שעות תמימות של חוסר שליטה. אני חייבת להודות שזה היה רגע של ניצחון פרטי, רגע שאני גאה בו ושינה את חיי.

 

הניתוח עבר בהצלחה תודה לאל, המרדימה דאגה להזריק לי חומר מיוחד שמוחק את הזיכרון, כך שאין לי כזה.
כמה ימים אחרי, חזרתי הביתה והתחלתי שינוי בחיי, שינוי שכלל וכולל כמעט הכול.
אפילו המראה החיצוני שלי משתנה מיום ליום.

החלטתי שכל מה שמפחיד אותי אני עושה, טוב אז לא הכול, הרוב, כי כנראה יש לי עוד דרך לעבור.