הסיטואציות השונות שעוברות על גיבורי תכניות הטלוויזיה הפופולאריות במקומות העבודה שלהם נראות לעתים מוקצנות או מופרכות, אבל לפעמים יש בהן יותר מגרעין של אמת. לדברי בנצי שי, מאמן לתקשורת ומנהיגות עסקית, במהלך חייו המקצועיים הוא נתקל לא אחת בארגונים שמתנהלים בדיוק כמו סטיב קארל (או מקבילו הישראלי אבי משולם) וצוותו ב"המשרד":

"המשרד"  - מייקל סקוט מתקשה לעצור את עצמו

 

מתוך "המשרד"

 

שי: ברגע שיש דוגמה אישית שלילית כל כך מצד פונקציה ניהולית, כל העובדים ירשו לעצמם להתנהג בצורה כזו. מדובר במנהל שרק מפריע כל היום, ובאופן מפתיע, "המשרד" לא המציאה את הגלגל: ההתנהגות הזו קיימת גם בחברות אמיתיות. לפעמים הדבר נובע מאדישות של ההנהלה הבכירה, שמרוצה מתזרים המזומנים ולא משכילה להבין שההכנסות יכולות להיות גבוהות הרבה יותר.

 

כאשר יש כזה מנהל, העובדים לא מתפקדים כמו שצריך כי אף אחד לא מנהל אותם, ואין שום מיקוד להמשך, הצבת יעדים, בקרה או חניכת עובדים. לנהל זה מקצוע בפני עצמו והמנהל צריך לחלק את הזמן בין הצד התפעולי-מקצועי לצד הניהולי. למעשה, בלי לתת ביטוי לפן הניהולי, גם הצד התפעולי נפגע בצורה משמעותית.

 

 

 

 

האוס: מוותרים לעובד המועדף

 

מתוך "האוס"

 

שי: ישנם ארגונים שבהם יש דינמיקות שונות של מערכות יחסים בתוך המערכת, ומה שקורה שם משבש את כל המיקוד של התנהלות אפקטיבית בתוך ארגון, ואת היכולת של המנהל לנהל בצורה יעילה את כלל העובדים תחתיו. אלה מנהלים שלא החילו סטנדרטים ניהוליים על העבודה שלהם, אלא מתנהלים בסיטואציה שעובדים מסוימים כופים עליהם.

 

אגב, גם העובדה שהם מייצרים הכנסות לא אומרת שהם בהכרח יודעים לנהל. המחירים ברמה המערכתית אדירים כי בתוך המחלקה נוצר תסכול חריף, כיוון שרוב העובדים רואים שהמנהל נותן לגיטימציה למצב הזה.

 

ברגע שיש הסחת דעת מהמיקוד הניהולי מנהלים מתמקדים יותר מדי במטרות ולא בפעולות שיביאו להשגת אותן מטרות. הדגש על התנהלות אפקטיבית כמעט לא קיים. במקרה הזה, המנהלת לא מפוקסת בעבודה, המניעים שלה לא מקצועיים, היא מוטה ומושפעת כל הזמן מפני שהיא משקיעה הרבה מאוד אנרגיה בעובד אחד, שמצידו הוא עובד בעייתי והיא בוחרת שלא להיפטר ממנו, אם מתוך חשש מעימות ואם מכיוון שיש לה חולשה כלפיו – ואת המחיר הארגון משלם.

 

המנהלים לא תמיד יודעים לנהל. הם בקיאים במטרייה  – איש מכירות, רופא – אבל הם לא יודעים להנהיג ברוב המקרים את החבורה שלהם".

"נשואים פלוס" - אל באנדי יורד על שמנות

 

מתוך "נשואים פלוס"

 

שי: זו סיטואציה של זלזול וסטריאוטיפים. האדם שעסוק בחיפוש פגמים אצל אחרים עושה זאת כיוון שהוא נמצא בחוסר ביטחון עצמי גדול. הדבר בולט במאבק בין אנשים דומיננטיים – סרקסטיים, ציניים, כוחניים – לחלשים ופאסיביים.

 

כל המצבים האלה הם מצבי אגו, מעין מניפולציה שהאדם עושה על מנת להרגיש טוב בעיני עצמו. נקודת המוצא של אותו אדם היא שהוא לא טוב מספיק, והדרך שבה הוא יעמוד בקריטריונים של עצמו היא באמצעות הנמכת האחר.

 

בארגונים רואים באופן קיצוני אנשים שעסוקים בהכנעה ובכניעה. המטרה שארגונים צריכים לשאוף אליה היא מנקודת מוצא שבה ברור למנהל מה הוא רוצה לפני שהוא מעביר את המסר הלאה. הסרטון הזה מראה מצב שבו כולם מכים זה את זה. במצב כזה אמנם כולם "חוטפים" כל היום, אבל לא מתרחש שום תהליך אפקטיבי שמשפר את התקשורת ואת שיתוף הפעולה.

 

 

"מישהו מטפל בך" - המזכירה הסקסית מבלבלת את קפטן פיקוק

 

  

"מישהו מטפל בך"

 

שי: הבעיה פה היא לא שהעובדת היא מאוד מינית, אלא שהיא מחפשת ליצור פרובוקציה שיתייחסו אליה בגלל החשיפה הגופנית. לא מעט נשים בעולם התעסוקה מבליטות את הסקס-אפיל שלהן מתוך חוסר ביטחון עצמי.

 

הן חושפות במטרה למשוך תשומת לב, מחשש שלא יתייחסו אליהן ברצינות אחרת. מה שקורה בפועל הוא שבמקום להתייחס לתוכן דבריהן, ברגע שאישה מבליטה את הצד המיני שלה, באופן אוטומטי היא זוכה לפחות תשומת לב, אלא אם היא בדרגה מאוד גבוהה בארגון. כל הרעיון בהופעה הוא לא לשכוח באיזו סביבה אתה נמצא. כשיש קוד לבוש ברור, מזלזלים בך כי את לא מדברת בשפה הארגונית, ולכן במהלך ההתפתחות שלך בתוך ארגון, עדיף לעבוד לפי הקודים הרלוונטיים לאותו מילייה.

 

קוד לבוש ראוי וענייני יכול לגרום לאישה לשדר מקצוענות, כי אז יקשיבו לה ולא להופעה שלה.

ומה הפתרון?

 

לדברי שי, פתרונות כמו ועדי עובדים כוחניים או ניהול "רך" מדי רק מקצינים את ההתנהגויות והכשלים בארגונים. "תפקידי כמאמן הוא לשקף למנהלים בדיוק מה אני חושב על הארגון", הוא אומר. "והשאיפה שלי היא להביא את הארגון לשפה ארגונית שבבסיסה סוג של שיתוף פעולה".

 

הפתרון, לדבריו, טמון באימוץ סטנדרטים ברורים יותר, שיצמצמו את יכולות המנהלים והעובדים כאחת "לברוח" מתקשורת פנים-ארגונית אפקטיבית ויאלצו אותם להציב יעדים לא בהתאם לביצועים אלא בהתאם לכלים האובייקטיביים הנמצאים בידיהם.