מסע ומתן בזמן - הבלוג של יויו

איזה מין שם זה ? אני גוערת בעצמי. אף אחד לא ייקח אותך ברצינות. ועונה: אז מה!  זה כינוי מגיל הילדות ואני עדיין יויו, 50 שנה אחרי. כמעט בת 60 שאומרים שהוא ה 50 החדש.....

על מה יהיה הבלוג ?

האמת? רוצה למכור לכם משהו. מוצר שאתם לא ממש צריכים ויכולים גם בלעדיו. אולי יש מאות אחרים בשוק אבל אני רוצה... ולהתאפק תמיד קשה. כי לדעתי זה מוצר מאד מיוחד, והמוצר הזה הוא אני.

  

לפני שנתיים חגגתי לעצמי יומולדת בגינה היפה שלי. 25 נשים נאספו לי מהחיים ובלי להתכוון ולתכנן יותר מדי היה נפלא. כי דווקא יש לי כרטיס כניסה לכמה קבוצות. עצמאיות ?יש, חולות סרטן - יש, אימהות חד הוריות ?יש, ילדים מאומצים- יש. דור שני לשואה- יש. 

ואז הבנות אמרו: "יאללה למה לא תארגני טיול לנשים?                      אני ? השתגעתם ? כל החיים אני בורחת מקיבוצי נשים למיניהם. כאמור, אני שייכת להרבה מעגלים אבל בחיים לא הייתי בקבוצת תמיכה כזו של הרבה ציצים, ריחות בשמים סותרים וסיפורי העצמה.

 

"טיול נשים? עם חברות?  הרעיון החל להתגלגל בראש. הקיץ הגיע. התברר לי שבקרוב אני בת 60 כלומר בחשבון פשוט, ילדתי (שהפער בינינו כ 40  שנה ).... עוברת שלב בחיים מתלמידה לחיילת. אני צריכה מין דגלים כאלה לסימון התחנות בחיים וזה בהחלט שלב. אולי טיול נשים הוא השלב הבא? אבל אז הגיע אלינו צוק איתן. שום איתן לא היה שם אבל כל התכניות נדחו. עכשיו אולי לקראת יומולדת נוסף כשאנחנו בבית אחר, בלי גינה, בקומה 7, גבוה מעל גגות בתי השכונה הנמוכים, יש דברים שרואים מכאן ולא רואים משם. אז- טיול נשים לאיים הקנריים: לנזרוטה ואל היירו 25/9 שבוע מיד אחרי ארוחות ראש השנה והטרארם, ויום כיפור בו כל אחד מאתנו מבקש סליחה בדרכו מאלוהים ומחבריו. שבוע לעוף על עצמך....


והרי תקנון דמיוני לטיול נשים:

 שנים, כמדריכת טיולים, ביום הראשון באוטובוס כדי "לשרוף" זמן ולהכיר את החבורה, היה עובר המיקרופון מנוסע לנוסע. אני..., אשתי.... יש לנו Xילדים וX נכדים. אנחנו גרים ב.. אני עובד ב... בקיצור הבנתם את הרעיון. בסוף הסבב המתיש משהו, לי לא היה שום דבר להגיד כמו כולם. היד שלי האוחזת במיקרופון, לא יכלה לקפל לתוכו סיפור חיים. נשארתי שותקת. ולשתוק זה לא קל ליויו שכמותי. והפעם כולנו - לא שם הבעל, לא כמה ילדים, לא מקום עבודה! את כאן במסע של עצמך.

 

כמה זוגות נעליים במזוודה? ארזת לבד? המסע הקצר שלנו לוקח אותנו לראות להתבונן להקשיב לחוות ולזכור. במסע הזה, בפגישה עם עצמך, בפעם ראשונה בלנזרוטה, מחלון המטוס ניבטים מרחבים כחולי אוקיינוס, שטחי קרקע כהים, שחורים, צללים אפורים של רכסים וולקניים. רוח מזרחית חמה מנשבת בירידה מהמטוס ומביאה ריח של מלוח ומדבר.      אי מעולם אחר.


 

Image preview
  הסמל הגרפי של לנזרוטה מיד תופס את העין כמו פרומו, טומן בחובו את הסודות של האי הבדיוני הזה. צהוב, אדום, שחור, קרני שמש. את הלוגו, כמו אלמנטים אחרים ייחודים לאי, יצר אמן מדהים שהותיר חותם על האי לא רק באמנותו אלא בכל תפיסת העולם שלו. כשפדרו אלמודובר, הגאון הקולנועי הספרדי, הגיע לביקור בלנזרוטה, נפגש עם סזאר מנריקה, יליד כפר דייגים קטן במקום הנידח הזה וביקש ממי שמכיר את האי כמו את כף ידו, לקחת אותו אל הפינות הקסומות. ..."לנזרוטה" אמר לו מנריקה..."היא כמו עבודת אמנות, בלי מסגרת ובלי מתלים" ננסה לצעוד בנעליו של האמן ולהתבונן דרך עיניו ודרך עדשת המצלמה, לחוות ולזכור.                                                                              

פעמים רבות חזרתי ללנזרוטה וככל שעוברות השנים אני מתרגשת בכל פעם מחדש בנחיתה. מחככת יד ביד מעונג המחשבה שאני הולכת לכייף כאן, לעוף על עצמי... להתמלא בגדול ובכל החושים! לזלול את היופי האחר בלי חשבון, להתבונן בגיאולוגיה הנפרשת בפניי בהתפעלות מעצמת הכוחות שבעולמנו, להשתגע מעולם הצומח המדהים. לצעוד לאורך מסלולים מקבילים לרוח המנשבת מהאוקיינוס ומפסלת את קו החוף. לעצור את הנשימה במפרצון קטן בשעת שקיעה, מול מרחב הגלים הכחול ואופק פתוח לגמרי עם כוס יין מלוואסיה מקומי מתוק, לאכול באמצע היום בעיירה ציורית איזה טאפאס ייחודי, לשוטט בשוק ולהכיר עוד מקומיים שחיים באי הכל כך מיוחד הזה ושומרים עליו כעל בבת עיניהם. לחזור הביתה עם מאות צילומים של מקומות ופינות, "מקפיאים" לעין ולזיכרון את הרגעים והחוויות ששוב ושוב ממלאים אותי ואף פעם לא מרגישים אותו דבר.                      


בכל נחיתה מחדש בלנזרוטה אני גם מוכנה לתגובה הראשונית של המטיילים שאיתי כאילו יש להם מנטרה קבועה: מה זה יונית, לאן הבאת אותנו בשחור הזה....אני מחייכת בפנים, סופרת עד עשר בלב ומתחייבת בקול רם ובחיוך לחוויה שצפויה לכולנו. ובמסע הקרוב  (המיועד לנשים בלבד), יש בונוס נפלא. טיול - סדנא בהם המצלמה והעין הם כלי התבוננות ומפגש עם המקום, התרבות ועם עצמנו. סדנא המשולבת בצורה אורגנית במסלול הטיול, עם הראל סטנטון הצלם והפוטותרפיסט     הראל נותן את העין ואני את הראש והלב... מתחייבת בחיוך למטיילים שאיתי, כי הרי כל חוויה היא בעין של המתבונן ועל זה כבר אמר מרסל פרוסט "מסע הגילוי האמיתי אינו בנופים החדשים כי אם במבט החדש".