זה היה שוב בוקר, מאותם הבקרים, שאת לא מספיקה להכין קפה כי רצית לגנוב עוד 5 דקות ולהריח אותה מרוחה על הכרית שלכן, מסתכלת עליה כאילו עבר יום מאז שהכרתן וכבר עשר שנים של ביחד.

יוצאת עם המגבת מהמקלחת, עושה תנועה של החלקה, אבל עוד מקלחת שנגמרה ב"כמעט" התווספה לרשימה.

מנסה תוך כדי הסירוק להכין משהו שנראה, מריח או בצבע לפחות של קפה, אבל את מבינה שהזמן נגדך. טוב, באותו היום לא הבנת באמת כמה הוא נגדך.

מתחילה להתלבש, היא מסתובבת אלייך ממלמלת משהו מתוך שינה, אוי אני כל כך רוצה לקרוע את הבגדים חזרה ולחזור למיטה, איפה הקפה שלי!? נכון אין קפה.

חייבת לצאת, השעה כבר מאוחרת, עוד פעם אני מאחרת ואני לא בטוחה שזה יעבור בעין יפה.

אוף הכל מפוזר, "דניאל צריך לצאת לגן!". עוד דקה, עוד 5 דקות מול המסך הזה שמוציא קולות. "דניאל אני הלכתי. ביי!" והיא צועקת לי ביי בחזרה. טוב במקומה גם אני הייתי רוצה להשאר בספה מול משהו שמוציא קולות. ולצעוק ביי לכל מי שרק מנסה להסיט אותי מהשלווה המוחלטת של להיות קטן.

הכאבי ראש האלו, איפה האדוויל המזורגג הזה?!

"אמא!" דניאל צועקת מהמושב האחורי, "אסור לדבר ככה". "את צודקת מתוקה שלי, סליחה!", אמרתי לה בעודי תוהה איפה הקופיקס הקרוב.

לפעמים אני שוכחת שזה שם כל הזמן, הדבר הקטן הזה שדורש כל כך הרבה בגרות ומה אני? בת 18 שנתקעה בשעון חול של זמן? זה עבר מדי, לפני שניה אני ישבתי שם במושב האחורי באוטו של אבא שלי ושרתי שירים במזרחית מהקסטה של שרית חדד שהתנגנה.

אוי הכאב ראש הזה שלא מרפה... אני אשתגע בסוף רק ממנו. שיט! שיחה מחסום, זה בטוח הבוס, אני לא עונה, אני מכבה את הטלפון. זהו זה מה שאני עושה. מכבה. ביי. אולי זה לא הוא? אולי זה מהגן של דניאל? עונה "הלו?", "שלום נופר?", "כן?!" אני עונה בחשש. "מדברת דורית מהמרפאה, התקבלו תוצאות הבדיקות שלך, תוכלי להגיע בהקדם?"

 

 

תגיות