תשתית דפוקה

אני כבר כמה חודשים מבואס. קראתי שמחירי האינטרנט ירדו מתחת לגובה הריצפה, ופראייר מי שאין לו לפחות מאה מגה. כולם ממליצים להתחבר לכבל התת ימי של בזק שיכול להפוך בני אדם לסיביות מידע ולהעביר אותם במהירות האור לאיזו מדינה שרוצים. הדודה של החותנת של החברה הטובה של אשתי מספרת שעוד לפני שהיא חושבת, גוגל מוצא לה את התשובות והעתיד ממש כבר כאן, ולפני כמה שניות גם הוא הפך להיות עבר.
ואני ? טוב לי עם העשרים ושלשה וחצי מגה שלי. טוב לי עם התשלום לבזק, טוב לי עם התשלום לספקית. ברוך השם יש לי אינטרנט בבית. אין לי תקלות כבר שנתיים. שייחנקו כולם עם ההצעות המפתות שלהם. אני מכיר אותם. מבטיחים הרים וגבהות ובסוף נותנים גורנישט. מסבירים לי למה בתאוריה יש אפשרות לקבל ארבעים מגה, אבל לא בבית שלי בהרצליה, שלצערם הרב נמצא במרחק הרב ביותר מהמרכזייה ואין אפשרות להגדלת המהירות אלא אם כן העירייה תשדרג את התשתית, וזה קורה רק אם יש ידוען כלשהו ברחוב.

לפני חודש התביישתי. ישבנו כמה זוגות חברים וכל אחד סיפר כמה הוא משלם עבור גלישה באינטרנט. כולם סיפרו- ואני התבוננתי בריצפה, עשיתי עצמי אוכל את העוגיות היבשות שהונחו על השולחן שסבלוכמוני מבדידות ובושה. קיוויתי שיגיע הנס וישכחו אותי. "כמה אתה משלם?" שאלה לפתע אשתי, לא מודעת למצבי הנפשי הרעוע.
"אני תכננתי לעבור אבל הייתי עסוק? זה מסובך אצלי?. יש לי שני ראוטרים? התשתית אצלי בבית ישנה?הם אף פעם לא עונים?".
בדרך חזרה הביתה, בעודנו יושבים במכונית, שאלה אותי אשתי אם אני נהנה לשלם יותר, כי אם כן אפשר לשלם לעוד כמה ספקיות. ואני, הבנתי שהגיע הזמן לחזור ולהתעסק בתשתית, ושהפעם זה יהיה הרבה יותר קל, כי העולם התקדם, ושירות זה שירות, והעתיד כבר כאן (לפחות על פי הדודה של החותנת של החברה הטובה של אשתי).

למחרת בערב התקשרתי לספקית האינטנט שלי. לחצתי 1 לעברית, 3 לשירותי האינטרנט, 3 לשירותים נוספים, 3 לקבלת מענה אנושי. לאחר חמש דקות של המתנה, תוך הקשבה לאוסף צלילים שמצליחים לחדור דרך האוזן לעומקם של העצבים הפנימיים, ולהעביר תחושה של חוסר אונים, מרמור ותאבת נקם, הודיעה לי המזכירה האוטומטית שמיקומי בתור עשרים, ואני צפוי לאבד את שפיותי בהמתנה ממוצעת של חמש עשרה דקות. למרות שידעתי שאצלי הממוצע אף פעם לא עובד, החלטתי ששוב לא אפול בהצעה המפתה לנתק ולקבל שיחה תוך שלש שעות. "עכשיו, או לעולם לא" אמרתי לעצמי. לחצתי על רמקול, ולקחתי את הטלפון איתי לכל מקום. חתכתי עם המוסיקה פרוסה של לחם. הקשבתי למוסיקה בשירותים, מקפיד שהטלפון לא יחליק לו וייפול. חצי שעה עברה. נכנסתי להתקלח. עצמתי את עיני, ועיסיתי את קרקפתי בשמפו מטפח, נותן לקצף הלבנבן להחליק לו דרך המצח על הלחיים.
"אפס אחד משהו שלום!" שמעתי לפתע. זינקתי מהאמבט. תפסתי את הטלפון בעיניים חצי פתוחות שהצליחו לספוג חלקיקים מהשמפו שטיפח במקרה הזה את הרגשת השריפה בעיניים.
"הלו?" אמרתי, מנסה לגנוב כמה שניות של ניגוב הנוזלים מגופי. "אני רוצה לעבור לתשתית שלכם".
"אין בעיה" אמר הנציג של אפס אחד משהו. "זה ממש אוטומטי".
"ומה עם הראוטר של בזק?" שאלתי.
"אתה חייב להחזיר אותו". הוא אמר.
"אבל שלכם לא תומך ב ? VDSL". השבתי.
"נכון. צריכים להתקין לך ראוטר חדש. טכנאי יגיע אליך ביום ששי הבא. אני מבין שאתה תמשיך לגלוש במהירות של חמש עשרה מגה?".
"מה פתאום?" אמרתי. "אני גולש במהירות של עשרים ושלשה מגה וחצי".
"לא, אתה לא" אמר לי הנציג ברוב חוצפתו.
"חכה. אני בודק" אמרתי לו, כועס על שהעז לפגוע באמינות של התשתית שלי.
בדקתי. קללה יצאה מפי בשפה שאפילו אני לא הכרתי. חודשים שלמתי עבור ארבעים מגה והבנתי שאני מקבל רק עשרים ושלשה וחצי. אבל חמש עשרה? איך זה קרה? מתי הנבלות הללו שינו לי את המהירות?

התקשרתי לבזק. לחצתי 1 לעברית. 3 לשירותי אינטרנט. 3 לשירותים נוספים. 3 למענה אנושי. שמעתי מוסיקה. אכלתי. הייתי בשירותים. התקלחתי. צעקתי עליהם. מסכנים הילדים שמקבלים שכר מינימום וצריכים לספוג את התסכול של תושבי מדינת ישראל כולם. הם לחצו על כמה כפתורים, ואני חזרתי לגלוש במהירות של עשרים ושלשה וחצי מגה.

חזרתי לאפס אחד משהו, ורציתי להגיד להם "נה נה בננה, משהו של אילנה, אין לי כבר חמשה עשר מגה", אבל במקום זאת קבעתי שהטכנאי יגיע בין שמונה לעשר בבוקר. הודעתי בעבודה שמגיע טכנאי ודחיתי את כל הישיבות לעשר. בשמונה התקשרו ואמרו שהטכנאי מתעכב ויגיע רק בין עשר לשתיים עשרה. צעקתי עליהם. "אין מה לעשות אדוני" הם אמרו. "הטכנאי מתעכב".

הוא הגיע בסוף. לא ביום ההוא ולא ביום שלאחר היום ההוא. הוא הגיע מזיע כולו, והסביר שהם בדרך כלל שלשה טכנאים, אבל אחד חולה, ועוד אחד עושה בעיות כי לא משלמים לו, וגם הוא מקבל משכורת כל כך נמוכה, שאפילו אינטרנט אין לו, אבל אין לו ברירה, והמדינה הזאת לא דואגת לעובדים שלה, ואם ככה ימשיכו אז גם חמשה מגה לא יהיו לאזרחים. הוא מיהר להחליף לי את הראוטר, כי כבר מאוחר, והוא מאחר, ויש לקוחות אחרים, ממש לא כמוני, שצועקים אם מאחרים להם ולא מגיעים בזמן שהבטיחו להם. "חכה!" צעקתי לו. "אני רוצה לבדוק את הווי פיי!". אבל הוא כבר עלה על הקטנוע שלו ודהר במהירות של מאה מגה לפחות ללקוח הבא.

למחרת ספגתי ביקורת איומה מכל בני המשפחה. "האינטרנט לא עובד טוב. הוא כל הזמן מתנתק".
התקשרתי לאפס אחד משהו. לחצתי 1 לעברית. 3 לשירותי אינטרנט. 3 לשירותים נוספים. 3 למענה אנושי. שמעתי מוסיקה. אכלתי. הייתי בשירותים. התקלחתי. צעקתי עליהם. הם שלחו טכנאי של בזק והבטיחו לחזור אליי כי התקלה בטוח בתשתית ובזק עכשיו עושים דווקא כי משלמים להם פחות.
לאחר יומיים הם התקשרו. "מצאנו את הבעיה" הם אמרו. "אתה צריך לרדת למהירות של חמשה עשרה מגה. אז זה יעבוד". השרירים שלי התחילו לרטוט, העיניים החלו להאדים והוורידים במצח שלי הכפילו את עוביים. "הבעייה היא בראוטר שלכם!" צעקתי עליהם. "החלפתם ראוטר וזה לא עובד. אין קשר לתשתית, אין קשר למהירות".
"אל תצעק אדוני" הם אמרו. "נשלח אליך טכנאי".
לא רוצה טכנאי" אמרתי להם. "אתם עושים את זה בכוונה? מפתים אנשים תמימים לעבור אליכם והורסים להם את החיים? שמעתם בעצמכם את המוסיקה שלכם בהמתנה?".
"אדוני, אתה מגזים" הם אמרו.
"לילה טוב" אמרתי להם, והלכתי לישון. קיוויתי שאולי בלילה תגיע הדודה של החותנת של החברה הטובה של אשתי, ותחבר אותי לסיב התת מימי במהירות האור. לאשתי אמרתי שיש קצת ניתוקים, וזה לא כך נורא. העיקר שאנחנו משלמים חמישים שקלים פחות כל חודש, שזה פחות בחמישה שקלים ממה שמשלמים כל החברים שלנו ,ועכשיו כבר לא צריך להתבייש.