אם יש דבר אחד ברור, זה שביבי נתניהו הוא גאון פוליטי. אפשר לאהוב אותו ואפשר לשנוא אבל האמת היא שבכל פעם מחדש, גם כשנדמה שהוא דחוק לפינה שאין ממנה מוצא – הוא יודע לבצע שח-מט פוליטי. מה שהכי מעניין במהלכים של נתניהו, זה שרוב האנשים קולטים את המהלך השלם רק בדיעבד. ואלו שרואים את זה מראש, לא ממש מצליחים לעצור את השתלשלות הדברים.

קמנו הבוקר למציאות שכנראה תביא עלינו ממשלת חרדים וחרד"לניקים. וזה הכל היה חלק מהתכנית. המפסידים הכי גדולים בסיפור הם האנשים הליברלים מכל קצוות הקשת הפוליטית, שזכויות נשים ומיעוטים חשובות להם. שהיו רוצים לראות פה שינוי בחיבור שבין דת ומדינה.

אז מה היה לנו?

בנט ושקד התפצלו מהבית היהודי – מהלך חכם פוליטית שנעשה בדרך הכי גרועה שאפשר. במקום להכין את השטח ואת בני הברית הפוטנציאלים, ההתפצלות נעשתה בצורה של מחטף שגרמה לכל מי שנשאר בבית לתעב אותם. זה גם אפשר אחר כך לסמוטריץ' לנהל קמפיין שלם על המגזר הדתי האמיתי, על חשיבות ההצבעה המגזרית ועוד שלל סיסמאות ששכנעו אנשים להצביע כמו בעבר גם אם המפלגה שינתה לגמרי את פניה וחיבקה בחום את בן גביר כשבצלאל סמוטריץ' הקיצוני הופך לפנים המתונות במרכז.

הטעות השנייה של בנט ושקד הייתה שהם לא בידלו את עצמם מספיק מהליכוד. הקמפיין, שהיה אחד הגרועים, התמקד יותר מדי בביטחון ובמשפטים והציבור לא יכל להבין במה הימין החדש שונה מהליכוד. מי שרצה ליכוד, הצביע לדבר האמתי (בטח אחרי שראש הממשלה קרא גוועלד) ומי שלא רצה ליכוד, אלא מפלגה אחרת שתחבר בין המגזרים ותעסוק בפתרונות מעשיים לחיי היום יום, התאכזב כשבנט ושקד התעקשו שלא לדבר על מה שהכי מטריד אנשים. הם חטאו בחטא היוהרה, התעלמו מהציבור ויצאו קרחים משני הכיוונים.

למרות הנ"ל, המהלך של בנט יכל לעבוד קצת יותר טוב, אולי אפילו באמת להוות תחליף לליכוד, למי שמאס בנתניהו עצמו, לולא המהלך של ביבי. ברגע שהוא הבין מה קורה, עשה ראש הממשלה כל מה שיכל כדי לגרום לאיחוד בין הבית היהודי ועוצמה יהודית. זו הייתה גאונות לשמה. הקולות של עוצמה לא נזרקו לפח אלא הוזרמו לגוש הימין ובסוף גם בן ארי וגם בן גביר בכלל לא בפנים. התומכים שלהם אולי לא ישמחו לגלות שהם הצביעו כמעט ישירות לביבי.
נתניהו מצידו, יצר העתק הדבק של מפלגות החרדים, איתם הוא מזמן יודע לעבוד. עכשיו זה יקרה עם איחוד מפלגות הימין. אתה מבטיח להם תיק או שניים בנושא הקרוב לליבם (חינוך) וממילא שאר הדברים שהם רוצים חופפים עם המפלגות החרדיות השמרניות והופ – יש לך ממשלה.

 

 
 
 
 
 
View this post on Instagram
 
 
 
 
 
 
 
 
 

תודה ♥️ (צילום: שרון רביבו)

A post shared by Benjamin Netanyahu נתניהו (@b.netanyahu) on

הציונות הדתית שוב הייתה הפראיירית שלו. החרד"לים אצלו בכיס, לא משנה מה הם אומרים (והוא תמיד יכול לזרוק אותם וללכת עם אחת המפלגות שיתפרקו מכחול לבן), והדתיים הליברלים התפזרו ללא בית. חלק לאורלי לוי, חלק לימין החדש וחלק לכחול לבן.

וכאן המקום לנתח קצת את מה שקרה בצד ההוא של המחנה. (עוד טעויות.) יאיר לפיד תכנן להיות ראש ממשלה. הוא אפילו הכניס כמה וכמה דתיים ליברלים לרשימה שלו (אחרי שנפגש עם קבוצה גדולה של אנשי הציונות הדתית שחיפשו בית, אותה קבוצה שבנט סירב להיפגש איתה). היה נראה שהוא מפתח מפלגת מרכז שתכיל בתוכה מגוון ולא תהיה אוטומטית בכיס של החרדים. ואז הגיע גנץ. וזה לא שיאיר לפיד הוא בדיוק מה שרוב אנשים דמיינו כראש ממשלה, אבל לפחות יש לו ניסיון. אבל גנץ, יפה הבלורית והגובה עם העיניים החודרות ובלי שום אמירה אחת ברורה, זכה לאהדה לא ברורה.

גם כאן, האיחוד כנראה היה מתבקש אבל נעשה בצורה הכי גרועה שניתן. הצירוף של בוגי, שלא ברור איזה כוח פוליטי הוא הביא איתו, היה ניסיון פתטי לקרוץ למצביעי הליכוד המאוכזבים. הדחיקה למקום לא ריאלי כמעט את כל הדתיים הליברלים והדחיקה מהראש של כל הנשים היו טעויות נוספות. נשים רבות (במיוחד דתיות) שחשבו להצביע ליאיר לפיד מצאו את עצמן גם הן, ללא בית. אז מה קיבלנו? מפלגה עם ארבעה ראשים כשמי שמיועד לראשות הממשלה לא מצליח לומר דבר אחד ברור בלי לגמגם ובסופו של דבר מצויר כשמאל. כזה שחלקים רבים שרצו שינוי מביבי לא יכלו להצביע לו.

 

 
 
 
 
 
View this post on Instagram
 
 
 
 
 
 
 
 
 

תודה.

A post shared by Yair Lapid - יאיר לפיד (@yairlapid) on

אני חושבת שאפשר לסכם ולומר שרוב הציבור רצה שינוי. גם מי שמעריך מאוד את ביבי ואת מה שהוא עשה לאורך השנים (אני למשל) הרגיש שמיצינו. שהגיע הזמן לבשורה חדשה ומנהיג רענן. אבל מנהיג כזה לא הגיע. כל המתיימרים להחליפו נשמעו כמו הד לנאומים שלו עצמו. מימין ומשמאל עשו טעיות מרוב לחץ ובמבחן המציאות, רוב הקולות של האנשים שרצו שינוי באמת, התפזרו. אפילו פייגלין עם המצע ההזוי שלו שלהב עשרות אלפים שהצביעו לו – רק כי הוא שידר מנהיגות ודיבר על משהו חדש ואחר.

ההישג של כחולבן בעיקר מלמד עד כמה העם צמא למשהו חדש. בינתיים, נאלץ לשרוד עוד קצת עם הנוסחה הישנה של ביבי והחרדים. נקווה שבזמן הזה יקומו מנהיגים שיצליחו לבנות נוסחה חדשה, אמיתית ובלי גימיקים. כי בעידן של אחרי נתניהו, חייבים מישהו מוכשר מאוד שלא יתפשר על הביטחון והכלכלה אבל ישאף לאחד את העם היושב בציון במקום לפלג אותו.