בוטל ביטול הגירוש: האם נתניהו נבהל מהאפשרות שהוא רואה את מבקשי המקלט כבני אדם?
זה לקח שש שעות וארבעים וחמש דקות עד שביטול הגירוש בוטל. ומי ישלם את המחיר של הסלטה המנהיגותית הזאת?

אין ספק שמבקשי המקלט מכירים אותנו ואת הדינמיקה של המערכת הפוליטית הרבה יותר טוב ומדוייק מאיתנו.
אחרת איך אפשר להסביר שהם היו היחידים שלא קפצו משמחה לשמע דבריו של ראש הממשלה במסיבת העיתונאים בעיצומו של חול המועד. אותה מסיבת עיתונאים שבה מכר לעם ישראל את מתווה הפתרון של ״בעיית המסתננים״.
הם ידעו טוב מכל אחד שזה לא קורה עד שזה קורה. כל אותם מבקשי מקלט שרואיינו ודיברו בכל כלי התקשורת אחרי מסיבת העיתונאים אמרו ״נראה, עוד מוקדם מדי, זה עוד יכול להשתנות״.
וזה אכן השתנה.
אז מה קרה באותן 6 שעות ו-45 דקות שעברו ממסיבת העיתונאים שבה בוטל הגירוש ועד ביטול הביטול בפוסט בפייסבוק?
האם באותן שעות ישבו יועציו של נתניהו לדיגיטל - בהם בנו יאיר - וקראו את הצונאמי של התגובות שבאו מימין? את דבריהם של אנשי ימין ידועים כמו השר נפתלי בנט ואיש ערוץ 20 שמעון ריקלין וגם השרה מירי רגב, ושל כל האחרים, הרבים האחרים והחליטו שאולי המחיר הפוליטי יהיה גבוה מדי עבור ראש הממשלה?
ומה קרה לנתניהו, שהפעם החליט לשים את ראשו שלו על המוקד? בעבר, כשרצה נתניהו לשלוח בלון ניסוי לאוויר, הוא עשה זאת באמצעות שליח, אף פעם לא בעצמו. האם איבד הפעם את החוש?
האם נבהל ונרתע מהחיבוק של השמאל? האם התבלבל מהעובדה שפתאום אימץ רטוריקה חדשה של זכויות אדם? האם נבעת מהאפשרות שהוא רואה את כל מבקשי המקלט כבני אדם?
מה קרה באותן שעות?
ובואו ננסה לרגע, רק לרגע, להתסכל על הדרמה הזאת מנקודת מבטם של מבקשי המקלט. האנשים שנמלטו מתופת, עשו את הדרך ברגל של אלפי קילומטרים, שילמו בדרך שוחד כדי להציל את נפשם, הגיעו לישראל, הועמסו על אוטובוסים והושלכו לדרום תל אביב. בלי מקום לגור, בלי קשרים, בלי רשיון עבודה, בלי מעמד חוקי.
ומאז הם כאן, נרדפים, עובדים בעבודות שחורות, חוששים לגורלם. מסיתים נגדם, ועוצרים אותם, ושולחים אותם למתקן חולות, ומפרידים בין משפחות, ומגרשים את חלקם, ומאיימים עליהם שיחזירו אותם למולדתם, ושם יחזרו למציאות של מלחמות וגזר דין מוות מתנופף מעל לראשם. והם שומעים את הסיפורים של אלה שחזרו ונזרקו לגורלם.
ופתאום, כאילו זרחה השמש מעל לראשם, ופתאום ייאפשרו לחלקם להישאר ויתנו להם מעמד והם יוכלו לעבוד ולחיות ואולי אפילו ללמוד.
וכעבור שש שעות הכול מתהפך בחזרה. פתאום הם כבר שוב לא בני אדם וחזרו להיות סרטן. פתאום שוב אין להם זכויות וגורלם שוב אינו ידוע.
ומה על תושבי דרום תל אביב? שנים הם ממתינים למדיניות ממשלתית מסודרת ביחס אליהם. שנים שהממשלה מסיתה ומדיחה. שנים שהממשלה טוענת שהסודנים והאריתראים הם הסיבה למצוקה, שנים שהממשלה, במקום לקבוע מדיניות, ולתכנן משהו לטווח ארוך מאשימה את בית המשפט העליון ואת ארגוני זכויות האדם, כאילו האחריות מוטלת על כתפיהם.
והנה, מגיעה הממשלה עם תוכנית, תוכנית שרואה גם את מבקשי המקלט וגם את תושבי דרום תל אביב. גם את שיח זכויות האדם וגם את קריאת המצוקה. תוכנית שמביאה בחשבון את כל המורכבות הזאת ונותנת לה מענה הומני והגיוני. מענה שלא מאיים על הצביון היהודי של המדינה, אלא מתכתב הכי יפה עם הערכים היהודיים.
ולא עוברות שש שעות ו-45 דקות והכול חוזר לקדמותו. למה? איפה המנהיגות? איפה אומץ? איפה האחריות? איפה סט הערכים? איפה כל זה?
ומה יקרה עכשיו? מה בדיוק מתכוון ראש הממשלה לעשות עכשיו, אחרי שחתם על הסכם עם האו״ם, אחרי שהודיע חגיגית במסיבת עיתונאים שהמסתננים הם בני אדם? איזו מדיניות הוא מתכוון להוביל? מה התוכנית שלו לעתיד? ומי ישלם את המחיר של הסלטה המנהיגותית הזאת?