איך מתווכים את השכול לילדים? האחים והאחיות שהנציחו את אחיהם באמצעות ספרי ילדים

עמותת "האחים שלנו", שייסדו אליסף פרץ, ששני אחיו, אוריאל ואלירז ז"ל נפלו בעת מילוי תפקידם, ונוי פרי, שאחיה סמ"ר טל יפרח ז"ל נפל בפעילות צבאית, ביחד עם מתנדבים ואחים שכולים, קמה במטרה לקרב לבבות ולחבר בין כל האחים השכולים.  המטרה נבעה מהרצון לבנות בית ושייכות, מקום ובמה לקהילת האחים והאחיות השכולים במדינת ישראל, מכל גווני החברה הישראלית: יהודים ולא יהודים, דתיים, חילונים וחרדים - ששכלו אח או אחות. בשבע שנים מאז הקמתה, העמותה יצרה קהילה תומכת ומעצימה עבור האחים והאחיות השכולים, והעניקה להם בפעם הראשונה מקום וקול לכאב, להתמודדות ולסיפור הייחודי שלהם. קהילות אחים של העמותה קיימות בכל רחבי הארץ ומקיימות מפגשים, סדנאות ואפיקי הנצחה ייחודיים. במקביל, העמותה פועלת להגדיל את מעגל ההנצחה ולייצר מרחב בו האחים יוכלו לשתף בסיפור שלהם על האח שנפל, האדם שהיה, הרגעים שחלקו וההתמודדות היומיומית עם חסרונו, דרך העיניים של האחים.

כיום, רוב ההורים השכולים חצו את גיל 75. עובדה זו חיזקה את ההבנה כי על האחים לקחת חלק בהנצחה ובהנחלת המורשת של הנופלים, האחים שלנו.  לשם כך, יצרה העמותה עבור האחים השכולים פלטפורמות ייחודיות, המציעות אפיקים חדשים וזויות נוספות לעיבוד השכול והנגשתו. אחת מהן סדנת כתיבת ייחודית לספרי ילדים, בה לקחו חלק אחיות שכולות שרקמו, מתוך תהליך של פירוק ועיבוד השכול, ספרי ילדים שיוכלו להנגיש את נושא השכול לדור הצעיר. שרון שרביט מגן, אחות שכולה של לירון שרביט ש"ל, לוחם דובדבן שנהרג בשנת 2000 , מוציאה לאור בימים אלו ספר ילדים בשם "סוד הכוח של איל", שמתאר את הסיפור מזווית אחרת.

"ב26.8.2000 נקישה אחת על הדלת שינתה את חיי מקצה לקצה. הייתי כמעט בת 18, בסיום החופש הגדול לקראת כיתה יב'. תלמידה מצטיינת, פעילה במועצת תלמידים, עורכת עיתון בית הספר, מדריכה בנוער העובד והלומד. ואפילו במהלך לימודי פסיכומטרי כי הציעו לי מהצבא לעשות עתודה לרפואה. ומאז הנקישה -  כלום לא היה אותו דבר. לירון אחי הגדול ז"ל נהרג. אחי הבכור, המושא להערצה שלי. הרגשתי שבאתי לשבת והזיזו לי את הכסא, המשענת נשברה. אמא שלי, כאילו נכנסה בה רוח, בחרה להרים אותנו, לא לתת לנו לשקוע. אבל לטעמי הדבר גובה מחיר. עד אותו יום אהבתי לכתוב שירים יחד עם מורתי לאורגן, לכתוב סיפורים למגירה. שבר האובדן כאילו הציב מחסום ומאז 23 שנה כתבתי בעיקר הספדים וברכות יום הולדת. במקרה שמעתי על סדנת הכתיבה של עמותת האחים שלנו, צפיתי בשיעור הראשון עם המון חשש ובלבטים. אבל המנחה אילנה זיידמן הצליחה בנחישות ורגישות לפתוח את מחסום הכתיבה והסכר כאילו נפרץ. תמיד חלמתי לכתוב ספר לזכרו של אחי וכאן אני מגשימה חלום."

שרון מוסיפה ומספרת על התהליך בו סיפרה לבנותיה על דודן שמת. "אני זוכרת שכבר שהייתי בהריון עם התאומות שלי, העסיקה אותי השאלה איך אני אספר לבנותיי על לירון? באיזה גיל? לינוי קרויה על שם לירון (לי של לירון מלווה אותה) וחשבתי איך אני אומרת לה את זה? מה זה יעשה לה? והאם יש דרך נכונה לספר לילד על אובדן? על שכול? מה הוא מסוגל להבין ובאיזה גיל? מנקודת מבטי כמטפלת רגשית חשוב בכל גיל בו ילד נחשף לאובדן, (ובכל דבר) לספר את המציאות, לא לפחד לעשות שימוש במושג במושג הקונקרטי (החתול מת), לא לנסות להתחמק (הוא יחזור מתישהו) וכמובן להתאים זאת לשפתו של הילד ולרמתו הקוגנטיבית.

לירון שרביט ז"ל

אני לא זוכרת את היום שאמרתי לבנותיי שלירון מת. אבל אני כן זוכרת את השאלות של בתי ירדן. 'אמא גם אני אמות? אני לא רוצה ללכת לצבא'. אלו שאלות שהיו לי קשות בתור אמא וחשבתי עליהן רבות. כחלק מגלגל החיים ומההבנה שיש סופניות, ככל שילדים גדלים הם מתעסקים במוות ובשאלות עליו. אני בחרתי להגיד לירדן שזה נכון, לירון מת כשהיה צעיר, זה אכן מפחיד. אבל זה לא אומר שגם לה יקרה משהו, גם סבא, סבתא, אבא ואמא שירתו בצבא. יש לה עוד הרבה שנים לחיות ואני בוחרת גם להאמין שהקדוש ברוך הוא שומר עליה וגם לירון".

שרון מחדדת ומוסיפה "אני חושבת שילדים שנולדים לשכול, האובדן לא בא להם בהפתעה, הם גדלים לזה. הם חווים את האזכרות, את ימי הזיכרון את השאלות על התמונה של הדוד ולאט לאט הם מתחילים לשאול שאלות ותפקידנו לענות להם, לספר על הדוד או הדודה שנפלו אבל גם להוריד אותם "לקרקע". לספר להם מה הם אהבו לאכול, ואיזה משחקים אהבנו לשחק, ושגם עליהם סבא וסבתא לפעמים כעסו וגם אנחנו לפעמים רבנו, כדי להפוך אותם ליותר מוחשיים ומושגים. זו דעתי." עוד אומרת שרון כי "אני אני בוחרת לצייד את ילדיי באמונה. לצערי אני לא יודעת מה יהיה מחר אבל אני רוצה לחשוב שיהיה טוב ויש מי ששומר עלינו. הספר שכתבתי נולד בדיוק מהצורך הזה- ובהשראה גם של ילדיי, לספר להם ולכולם על הדוד שנפל ושיש לו עדיין מקום בליבנו ותמיד ישמר."

שרון שרביט ולירון אחיה ז"ל

רונית אבטליון, אחות שכולה של שבתאי מורנו ז"ל שנפטר בשנת 1992, משתפת בתהליך שעברה בסדנת הכתיבה ובספר שהיא כותבת לילדים: "אני אוהבת מאוד לכתוב כתיבה אינטואיטיבית, ויודעת שזהו אמצעי ריפוי גם על החלקים הלא מודעים שלי. אני מורה ומחנכת בגיל הרך במשך 30 שנה, במקביל לשנים בהן הפכתי לאחות שכולה ואמא לשישה ילדים, שבעיני הם דור שני לשכול. נעניתי להזמנה לסדנא של כתיבת סיפורי ילדים כי ראיתי בכך הזדמנות לתווך את הקשיים בעקבות האובדן, אך גם דרך להנגיש לילדים הצעירים ולנכדים שכבר נולדו, ועוד דרך להנציח את שבתאי אחי." עוד מספרת רונית כי "במשך השנים הארוכות בהן הייתי בת להורים שכולים, העצב היה ארוז בי היטב. הפער ביני ובין העולם הלך וגדל והייתי שקופה לעצמי ולעולם. לא נתתי לעצמי רשות לכאוב את היותי אחות שכולה, בין היתר גם בשל המחשבה על ההבדל בין החיילים שנהרגו בעת מילוי תפקידם לאלו שנפטרו בעת שירותם. כתיבת הסיפור מהווה בשבילי אפיק נוסף ועוד זווית לעיבוד תרפותי ולבירור פנימי. "

רונית אבטליון ואחיה שבתאי מורנו ז"ל

רונית מרחיבה ומוסיפה "עברתי תהליך מאוד משמעותי, מרגש ואותנטי! התחלתי בהדרגה ממקום של פליאה, ניסיתי לדלות מהזיכרון "היה ולא היה"?, כתבתי על כל האחים, התמקדתי בשבתאי, עד שהחלטתי לכתוב את עצמי ואת הסיפור שלי, וגם עכשיו בסיום כתיבתו אני ממשיכה ומעבדת בתוכי. בספר 'מקול הלב' התעסקתי בנושא פס הקול של הבית שעובר מהפך- משירה ואווירה שמחה לשתיקה רועמת בה הלב נסגר והעצב משתלט. המועקה הכבדה גורמת לילדה, רונית, לחפש את קולה ומתארת מה עזר לה ואיך הצליחה למצוא דרך להביע את עצמה ולשוב הביתה אל הלב פנימה."

גיבורת ‘מקול הלב’, היא בעצם רונית עצמה. "היא הילדה שהייתי וכתיבתו אפשרה לי לפגוש אותה שוב ולעזור לה לעבור את המחסומים שניצבה בפניהם. אני מאמינה שהספר יעשה שירות דומה עבור הילדים. הוא הזדמנות לשיחה פתוחה על נושאים שבדרך כלל אנחנו מנסים ‘לחסוך’ מהם. אני מאמינה שכשדברים נאמרים בלי הסתרות, ובהתאם לגיל – הם מייצרים אצל ילדים חוסן שיעזור להם התמודד טוב יותר עם מצבי החיים. תודה לשבתאי אחי ולקבוצת ‘האחים שלנו’, אשר יוצרת עבורי מקום בקבוצת השווים, בו אני יכולה לשים זרקור אישי, שונה ומיוחד. הם מעניקים לי אפשרות לחבור לסיפור ממקום חדש. כך בערב 'זיכרון בסלון' שהציעו לי לקחת בו חלק וכך בסדנאות ובמפגשים בהם התחלתי, בפעם הראשונה, לדבר עלי, על שבתאי, עלינו = שמונת האחים במבנה חסר. עוזרים לי להשמיע קול, את הקול שלי, החל באנשים הקרובים אלי וכלה בציבור הרחב".

"כששמעתי את הכותרת: סדנה לכתיבת ספרי ילדים לאחיות ולאחים שכולים, הייתי כל כך מופתעת עד שמיד אמרתי כן.” כך תארה אילנה זיידמן, סופרת ומנחת הסדנה, שהתקיימה כחלק משיתוף פעולה מתמשך של העמותה עם 'סדנאות הבית' (בית הספר לכתיבה של  אשכול נבו ואורית גידלי) , את הפליאה שאחזה בה למשמע ההצעה.

אילנה, מנחה מנוסה של סדנאות כתיבה, מעולם לא נתקלה בבקשה כזו. מה לילדים ולשכול?

המורכבות התחילה כבר כשביקשה מהמשתתפות להביא תמונה של ‘גיבור הסיפור’ למפגש הראשון ונשאלה ע"י אחת המשתתפות מיהו הגיבור. עד מהרה הפכה הסדנה מרחב חקר והתנסות. “החלטנו לא לדעת לאן אנחנו הולכות,” מספרת אילנה. “סיפרנו זכרונות, דיברנו על עצמנו ולאט לאט החל הקסם לקרות. השכול העריץ, הקשוח, הבלתי הפיך פגש את עולם הדמיון האינסופי שספרי הילדים מאפשרים והאחים שננתלשו מחיי האחיות חזרו וצצו. לעיתים בסיפור שבחרו לספר, שומרים מלמעלה, נשמעים מאחורי מחיצה, לפעמים מציצים מן האיור בדף האחרון של הספר. המספרות, שאיבדו את קולן הילדותי מרגע האובדן והפכו המבוגר האחראי מול ההורים האבלים, חזרו להיות ילדות, תיווכו עבור ילדים ועבור עצמן את המוות, מצאו תפקיד נוכח לאח בחייהן והתרגשו מכך שקולן נשמע, אולי בפעם הראשונה, צלול וברור. לא קול הבת שהיו או האחות שהיו, אלא קולן שלהן. גיבורות הסיפור.”

עוד מספרת אילנה כי "לא פעם עלתה במרחב הסדנה התהיה עד כמה מתאימים הסיפורים לילדים. החשש לדבר עם הילדים והנכדים על השכול גרם לחלק מן האחיות להיות מושתקות פעמיים. מול הוריהן היה עליהן להיות חזקות ו’לא לעשות בעיות’ ומול ילדיהן ונכדיהן לא רצו להכביד בדיבור על מוות. אילנה העלתה את האפשרות שכדאי ורצוי לא להתחמק משיחה עם ילדים על המוות. “גם כך הם נתקלים בו,” אמרה, “וכיוון שאנחנו כל כך נזהרים, הם נתקלים בו, לרוב, לא מוכנים וללא תיווך. כשהכלב שלהם מת, השכנה, הסבתא, כשהם שומעים בחדשות, גם בלי שנתכוון, שמישהו נהרג, נורה, נרצח בפיגוע, כשהם נתקלים בסיפורים על השואה. לאן הלכו? הם ישאלו לא אחת, וכדאי וראוי שלא נהיה נבוכים לדבר על כך, כי הסתרות לא באמת עובדות.”

 

 

 

 

 

View this post on Instagram

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

A post shared by Our Brothers - האחים שלנו (@ourbrothersil)

"המשתתפות רצו מאד לנסות לעשות זאת, גם אם פקפקו ביכולתן להפוך סיפור כל כך עצוב לסיפור ילדים. תחילה כתבו את הגירסה הלא מצונזרת ואז החלו להתאים אותה לילדים. בתהליך שעברו, הפך האח, לאט לאט, דמות חיה ומשפיעה על חייהן שהמשיכו, לכאורה, בלעדיו. במקביל בטחון המשתתפות גדל. הן החלו להקריא את הסיפורים לילדיהן וקיבלו תגובות שהפתיעו אותן. הילדים אהבו את הסיפורים. זה היה מרגש והחל לעורר בליבן את התחושה שאולי באמת אפשר לדבר על שכול עם הילדים ושאולי מה שהן עושות חשוב לא רק למען עצמן, שהרי הורים נעזרים בספרי ילדים בכל נושא גדול שקשה לדבר בו."

אילנה מסכמת ואומרת כי "סיפורי הילדים שנולדו בסדנה היו מפתיעים, מקוריים ושונים מאד זה מזה. בסוף כל אחד מהן כותבת האחות כמה מילים על אחיה שנהרג וכמה היא מודה לכל מי שעזר לה למצוא שוב את קולה שנאלם מאז. המשתתפות עברה תהליך עמוק כדי ללדת אותם. עכשיו נותר רק למצוא מימון כדי לממן מאיירים ולהוציא את הספרים לאור".

אחים ואחיות שכולים מוזמנים להשתלב בפעילויות ומיזמי העמותה במהלך כל השנה , והציבור מוזמן לפתוח את הלב ולתרום למען המשך העשייה למענם בכל הארץ

לתמיכה בפרויקט עמותת "האחים השכולים" לחצו כאן