דור השואה בחרו להמשיך לחיות. גם אנחנו מחויבים
אירית רוזנבלום, בת לשורדי שואה, הרגישה את השואה נוכחת כל חייה, אך דווקא במקום הזה היא למדה על היכולת האנושית להיאחז בחיים. אותה יכולת שהחזיקה את שורדי טבח ה-7/10. עכשיו היא כותבת על הבחירה בחיים, ועל הקשר הבלתי נפרד בין אז, להיום: "ניצולי השואה, כמו ניצולי אותו טבח נורא, אינם רק קורבנות – הם גיבורים"
גדלתי עם נוכחותה הכבדה של השואה בחיי. לא כדבר רחוק, לא כפרק בהיסטוריה, אלא כנוכחות ממשית, חיה, נושמת, ולעיתים גם חונקת. הוריי, כמו רבים מבני דורם, נשאו את הכאב על גבם, העבירו אותו במילים לא-נאמרות, במבטים שאינם מרפים, בצלקות שהפכו לחלק בלתי נפרד ממשפחתנו. ובתוך כל זה, למדתי דבר אחד חשוב: המוות תמיד כאן, אבל גם החיים.
ביום השואה אני נזכרת בכך שהשואה לא נגמרה עם תום המלחמה. היא המשיכה להתקיים בלבבותיהם של הניצולים, בהתמודדותם היומיומית, ובמורשת החרדות והחוסן שהעבירו לילדיהם. דור שני לשואה זה לא רק תווית – זו מציאות. זו דרך חיים שבה מבינים שהישרדות היא לא רק עניין של מזל, אלא גם של תחכום, של כוח רצון, של ידיעה אינסטינקטיבית כיצד לתמרן בתוך התופת.
ואז הגיע השביעי באוקטובר. שוב, התמונות הבלתי נתפסות, שוב הזוועות, שוב הסיפורים שגורמים לך לרעוד עד העצמות. ושוב ההבנה – גם כאן, גם הפעם, האנשים ששרדו עשו זאת בזכות תושייה, בזכות היכולת האנושית להיאחז בחיים, גם כשמוות אורב בכל פינה. ניצולי השואה, כמו ניצולי אותו טבח נורא, אינם רק קורבנות – הם גיבורים. לא משום שנולדו להיות כאלה, אלא משום שנדחפו לקצה היכולת האנושית – והצליחו לשרוד.
גדלתי עם מוות סביבי, אבל דווקא החיים בצל המוות לימדו אותי לא לפחד ממנו. להפך – הוא זה שדחף אותי למצוא משמעות, ליצור חיים חדשים, לא להיכנע לפסיביות של האובדן. הבנתי שהישרדות היא לא רק משהו שקורה בזמן אמת, אלא גם אחרי. שההמשכיות שלנו כיהודים, כישראלים, כבני אדם – היא ניצחון בפני עצמו. וכאן טמונה האחריות שלנו, כחברה וכפרטים, לא רק לזכור, אלא גם לפעול.
הצגת פוסט זה באינסטגרם
לכן בחרתי להקדיש את חיי לעיסוק שמאפשר חיים גם אחרי המוות. הפרויקטים שלי עוסקים בדיוק בזה – כיצד משפחות יכולות לשרוד וליצור חיים, איך אפשר להפוך את הבלתי נסבל למשהו שממנו אפשר לצמוח, לגדול ולחיות. כי אסור שהמוות יכבול אותנו, אסור שיאבן אותנו בפחד. בדיוק כפי שהוריי, דור השואה, בחרו להמשיך לחיות – כך גם אנחנו מחויבים לכך.
אבל הישרדות היא לא רק עניין פיזי – היא גם רגשית, נפשית, חברתית. מי ששרד את התופת, מי שיצא מהחשכה, נושא עמו צלקות שלא תמיד נראות לעין, אבל הן שם. האחריות שלנו כחברה היא להבטיח שהניצולים ובני משפחותיהם מקבלים את התמיכה שהם זקוקים לה. אסור לנו לשכוח שהשואה היא חלק מאיתנו, היא טבועה בזהות שלנו, בלקסיקון הרגשי שלנו, בחינוך שאנו מעניקים לילדינו.
אני מאמינה שהחיים שאחרי המוות יכולים להיות מלאים במשמעות, אם רק נאפשר זאת. לכן אני פועלת ליצור מנגנונים שמאפשרים למשפחות להתמודד עם האובדן ולהמשיך הלאה, מתוך תחושה של המשכיות ולא של ריק. כי כשאנחנו זוכרים, כשאנחנו פועלים, אנחנו מעניקים לחיים משמעות אמיתית.
הכאב הוא בלתי נתפס, אבל גם החיים. ההיסטוריה שלנו רווית אסונות, אך היא גם מלאה בהישגים ובכוח הישרדות נדיר. ביום השואה אני מרכינה ראש לזכר הנספים, אבל גם מרימה מבט אל העתיד. כי החובה שלנו היא לא רק לזכור את העבר – אלא גם לוודא שיש חיים אחריו.
*הכותבת היא עו"ד אירית רוזנבלום, מייסדת ארגון משפחה חדשה, מומחית לדיני פיריון ומשפחה ומחברת הספר "בגן של אלוהים". צילום טל כץ.
*הכותבת היא עו"ד, מייסדת ארגון משפחה חדשה, מומחית לדיני פיריון ומשפחה ומחברת הספר "בגן של אלוהים"
React to WordPress
