"אני נותן לעצמי לגיטימציה להסתכל על האבל הפרטי שלי, ולא בתפקיד התומך"
השנה נוספו מעל 2000 אחים ואחיות שכולים למעגל השכול. עמותת 'האחים שלנו' שמסייעת לאחים ואחיות שכולים, יצאה בסדנא שמוקדשת לבני ובנות הזוג של האחים והאחיות השכולים, שנולדה מתוך צורך עז שלהם למרחב בו הם יכולים להביע את האבל שלהם בסביבה תומכת. סהר, בן זוגה של ענבל ברוכים, אחותו של סמ"ר איתמר ברוכים ז"ל משתף: "לא התעסקתי באבל שלי, אלא רק בלתמוך בענבל ולספק לה את כל מה שהיא צריכה. היה לי קשה להקדיש מקום לאבל שלי. כאילו, איזו זכות יש לי להתעסק בזה? בת הזוג שלי איבדה את אח שלה, ובה צריך להתמקד"

השנה נוספו מעל 2000 אחים ואחיות שכולים למעגל השכול בארץ, מכל המגזרים, מכל הגילאים ומכל הארץ. עמותת האחים שלנו הוקמה לפני כ-7 שנים ע"י שני אחים שכולים - אליסף פרץ ונוי פרי שאיבדו את אחיהם האהובים, והבינו את הצורך הממשי של אחים ואחיות שכולים שזקוקים למרחב, לבית ולכתובת שתאפשר להם תחושת שייכות ומקום משלהם לפרוק, לעבד, לשתף, ופשוט להיות "הם" ולא "חזקים" בשביל ההורים, האחים שנותרו, בני הזוג, הילדים וכו.
העמותה מובילה רשת קהילות ארצית לאחים השכולים, מעגלי שיח, מיזמים, טיולים, סדנאות, ריטריטים, הכשרות ודרכי הנצחה, במודל של שיתוף וערבות הדדית. השנה נפתחה לראשונה בעמותה סדנא לבני זוג של אחים שכולים, מתוך צורך חזק שעלה בקרב האחים והאחיות השכולים. משתתפים בה בני זוג מכל קשת החברה הישראלית ומגילאי 30 ויש גם בני 50 ואפילו 70+. מדהים כמה מעגלי שכול, שנים על גבי שנים, שהמדינה שלנו מייצרת וכמה כאב וקושי שלא נגמר, גם עבור מי שהשכול מלווה כבר שנים רבות.
שני בני זוג של אחיות שכולות (שאיבדו את אחיהן האהוב והיקר מכל) משתפים בתהליך שהם עוברים בקבוצה הייחודית של העמותה, שכן אף אחד לא לימד אותם איך לתמוך בבת זוג שאיבדה אח, שהוא הגיס , החבר, האח הקטן של בת הזוג, שהפך לבן משפחה אהוב וקרוב גם להם, וביום אחד החיים של בת הזוג השתנו והעצב והגעגוע משפיעים על כל מהותה וחייה. 2 בני זוג של אחיות שכולות, שאיבדו את אחיהן האהוב בהפרש מצמרר של 50 שנה פחות יום! לולא הגורל האכזר, ככל הנראה לא היו נפגשים מעולם ובטח לא בקבוצת העיבוד של בני זוג שיזמה עמותת "האחים שלנו". הם בחרו לשתף מדוע בחרו להצטרף לקבוצת בני הזוג , מה זה אומר להיות בן זוג של אחות שכולה, איך התהליך שהם עוברים משפיע עליהם ועם אילו כלים הם יוצאים?
סהר, בן זוגה של ענבל ברוכים שאיבדה את אחיה סמ"ר איתמר ברוכים ז"ל, שנפל ב8.10.2023 לוחם ומפקד בגדוד 101 בחטיבת הצנחנים. סהר הבין השנה שהוא צריך לקחת חלק בקבוצה כזו כדי לקבל כלים ולשתף גם את מה שעובר עליו.
"איתמר היה אחיה הקטן של ענבל, בת הזוג שלי. הוא היה לוחם ומפקד בגדוד 101 של הצנחנים. הכרתי אותו במהלך חמש השנים שאני וענבל בזוגיות. איתמר היה מחובר מאוד לתחום הכושר, כשהיה ילד היה ״קטן״ וכשגילה את הכוח של אימונים ותזונה נכונה - הוא הקדיש לזה את כל כולו. בגיל 16 כבר היה ברור לו שהוא רוצה להיות הלוחם הכי טוב שהוא יכול, הוא התחיל ללכת לאימוני כושר קרבי, קם כל בוקר בחמש ולא פספס אף אימון. בחופש לפני הצבא, בזמן שהחברים שלו טסו לחו"ל וניצלו את הזמן כמלש"בים, איתמר עשה קורס מדריכי כושר בוינגייט. כשהוא אהב משהו, הוא התמיד בו עד הסוף."
"בבוקר השבעה באוקטובר הוא קפץ לקרב ללא היסוס, הוא לחם יחד עם חייליו בעיר שדרות, שם הוא חילץ אזרחים שהיו נצורים בבתיהם ונלחם במחבלים. ביום שלמחרת, ב-8 באוקטובר, הוא נהרג מפגיעת רקטה ששוגרה לשדרות" מספר סהר. "באותו הבוקר קיבלנו טלפון מבת הזוג של איתמר, שסיפרה לנו שאחד החברים שלו עדכן אותה שהוא נפצע, אבל קל. נבהלנו, אבל גם הרגשנו הקלה – חשבנו שהוא כבר בבית חולים ושלא נשקפת לו סכנה. מהר מאוד הבנו שהמצב חמור. לא הצלחנו להבין איפה הוא נמצא, וכל גורם נתן תשובות שונות וסותרות. הוריו של איתמר יצאו לחפש אותו בבתי חולים, ואני נשארתי בבית שלהם עם ענבל ונדב, האח הקטן."
"השעות שלאחר מכן היו הגרועות ביותר בחיי. ישבתי בסלון הבית של ענבל, מנסה להתעדכן בטלפון במצב הביטחוני שהמשיך להתפתח, אבל הראש שלי היה במקום אחר לגמרי. ענבל ישבה לידי וקראה תהילים, ונדב פשוט גלל בטיקטוק, מנסה להתנתק מכל מה שקורה. ככל שהזמן עבר, הבנתי לאן זה הולך, אבל כלפי חוץ ניסיתי לשדר רוגע בשביל ענבל ונדב. כל רעש קטן גרם ללב שלי לקפוץ, מפחד שזו הדפיקה בדלת. אחרי שעות ארוכות של חוסר ודאות, ההורים של ענבל הגיעו ובישרו לנו את הנורא מכל. תחושת המחנק שהרגשתי באותו רגע חוזרת אליי גם עכשיו, כשאני כותב את המילים האלה" משחזר סהר.
"השנה האחרונה הייתה שנה של שינויים" הוא מספר. "ענבל התחילה ללמוד באוניברסיטה, עברנו לגור יחד בדירה הראשונה שלנו. דברים שיכולים להיות מאתגרים לכל זוג, אבל אצלנו הכל הרגיש מורכב הרבה יותר. כל התמודדות רגילה הפכה לקשה פי כמה. כשענבל הצטרפה לקבוצת תמיכה לאחים שכולים, היא סיפרה לי על התהליך שהיא עוברת, ובצחוק אמרתי שהלוואי שהייתה קבוצה גם לבני זוג של אחים שכולים. לא חשבתי שזה באמת יקרה כי הנחתי שזו לא קרבה מספקת. כמה חודשים לאחר מכן היא שלחה לי הודעה על פתיחת קבוצה כזו מטעם העמותה ״האחים שלנו״. לא עברה דקה וכבר נרשמתי."
"הקבוצה נתנה לי מקום לדבר עם אנשים שחווים בדיוק את מה שאני עובר. לאט לאט אני נותן לעצמי את הלגיטימציה להסתכל גם על האבל הפרטי שלי, ולא רק דרך האבל של ענבל בתפקיד התומך. מכל מפגש, מכל תרגיל, אני לומד משהו חדש – על עצמי, על ההתמודדות שלי, על הזוגיות שלנו. זה מביא אותי ואת ענבל לדבר על דברים שלא נגענו בהם קודם, ולהתמודד עם האבל גם אישית וגם כזוג בצורה טובה יותר" אומר סהר.
"ההשפעה של זה ניכרת גם בשגרה היומיומית – במציאות הכאוטית שלנו, עם כל פרסום וידיעה שעלולה לעורר זיכרונות קשים, ברגעים של חרדה, בלילות הקשים, ובמיוחד סביב אירועים מיוחדים, חגים וימי זיכרון. למדתי להיות שם בשבילה, אבל גם להיות ער לנוכחות שלי בתוך זה. ההבנה שהחיים שלנו השתנו לנצח מחלחלת – כל שמחה תהיה מלווה גם בעצב, יש דברים שלא נוכל לעשות כמו שתכננו, ומה-8.10 שום דבר כבר לא יהיה אותו הדבר."
"בימים הראשונים לאחר נפילתו של איתמר, נכנסתי למוד משימתי" הוא נזכר. "לא התעסקתי באבל שלי, אלא רק בלתמוך בענבל ולספק לה את כל מה שהיא צריכה. היה לי קשה להקדיש מקום לאבל שלי. כאילו, איזו זכות יש לי להתעסק בזה? בת הזוג שלי איבדה את אח שלה, ובה צריך להתמקד. ככל שהזמן עבר, הבנתי מענבל שחשוב לה שגם אני אשתף בקשיים שלי. שזה לא רק שלה, שזה שלנו. לקח לי זמן להפנים את זה, אבל אני עושה את התהליך הזה עם עצמי."
"בשנה וחצי האחרונות ראיתי שוב ושוב איך ״האחים שלנו״ יודעת לתמוך באחים השכולים בדיוק בנקודות הנכונות. זו הרגשה מחבקת, האחים ה״ותיקים״ עוזרים לחדשים יותר לנווט בתוך העולם הזה ועושים כל מה שהם יכולים. אני מודה להם שראו גם אותי, ועזרו לי לענבל בהתמודדות שלנו. הקבוצה עזרה לי להבין שזה בסדר שאני גם מתאבל, שזה חלק בלתי נפרד מהסיפור שלנו. שם, אני לא צריך להסביר או לתרץ – כולם מבינים בדיוק על מה אני מדבר. זה נותן לי כוחות להמשיך, להשתפר, ולהתמודד עם המציאות החדשה, גם כשהיא קשה כל כך." סהר אומר.
שמואל הוא בעלה של מירה, שאיבדה את אחיה סמל דוד אהרוני ז"ל לפני כ- 50 שנה. הוא נפל במלחמת יום כיפור ב7.10.1973. שמואל עדיין נדרש ללמוד איך נכון להתמודד עם האתגרים ולתמוך בה.
"אני נשוי למירה יש לנו שלוש בנות ובן ויש לנו שמונה נכדים. אני בן 74 וגם מירה. גרים בכפר סבא. אח של מירה, דוד אהרוני ז"ל, היה חייל סדיר בחיל השריון כשפרצה המלחמה. הכוח שהוא היה שייך אליו, נישלח לפתוח את ציר לקסיקון, ציר מקביל לתעלת סואץ . הכוח ניתקל במארב מצרי והוא נהרג שם יחד עם עוד 17 חיילים. למשפחה הודיעו שהוא נעדר, ורק אחרי 3 חדשים נמצאה הגופה. אני לא הכרתי את דוד, את מירה הכרתי כשנה לאחר הנפילה" מספר שמואל.
"על הסדנה שמעתי מעמותת האחים שלנו. מירה השתתפה במספר פעילויות של העמותה ובחלק מהפעילויות גם ליוויתי אותה. בחרתי להשתתף בסדנא כי אף פעם לא שאלתי את עצמי איפה אני בסיפור הזה ואולי גם לקבל כלים חדשים. למדתי להיות אוזן קשבת, להיות שותף בכל פעילות הנצחה- עזרתי בהקמת אתר הנצחה באינטרנט והוצאתי לפועל ימי הנצחה. פיתחתי חוסן מנטלי, בסדנאות התפתחות אישית, כדי לפתח יכולת להכיל מצבי רוח משתנים, עצב, כעסים וחוסר כוח".
"הקשיים והאתגרים כתוצאה מהשכול התערבבו בשנים הראשונות עם האתגרים שלנו כזוג צעיר." שמואל נזכר. "מירה היא אדם רגיש מאוד והאובדן הטרי הגביר את הרגישות. היו שם גם רגשי אשם וכעס גדול. אני באתי ממשפחה שלא עודדה חשיפת רגשות ואפילו בזה לרגשנות. בנוסף, כנראה, היה פחד מהשכול והדאגה שאני לא אוכל להתמודד עם אחות שכולה שזה אומר : עצב, מצבי רוח משתנים, דיכאונות. הסיטואציה הזאת יצרה מצב שגם אני וגם המשפחה שלי פגענו בה בלי להתכוון. אני באותה תקופה לא ידעתי ולא יכולתי לגונן עליה."
"נוצר כעס שהוביל להאשמות ומריבות תכופות" שמואל משחזר. "אולי לא במודע עברנו לצפון כדי להתרחק מהם. למירה יש ארבעה אחים קטנים ממנה, הגדולים היו בפנימיה והקטנים [בכיתות א' ו-ג' . ההורים בקושי תפקדו והיא הייתה צריכה לדאוג להם. כבר במפגשים הראשונים עם המשפחה שלה התחברתי אליהם, במיוחד לאחים הקטנים שהיו בתחושת אובדן של אח גדול ונערץ שאהב אותם והיה כמו אבא עבורם. החיבור הזה שהיה אינטואיטיבי וטבעי הקל עליה מאוד. גם הנוכחות שלי בבית במיוחד בקידוש של יום שישי הכניס קצת אור ושמחה. הדבר החשוב ביותר בשבילה, אז, היה להיות אוזן קשבת ולשמוע את כל מה שהיה קשור בדוד והקשר המיוחד בניהם , על האהבה לספרים, על השירים שהוא כתב, המריבות הקטנות בניהם . לא הכרתי אותו אבל ידעתי עליו הכל" הוא אומר. "ליוויתי אותה למפגשים עם משפחות שכולות שבניהם שרתו איתו. הייתי איתה בחיפוש המתמיד אחר כל שביב מידע עליו כחייל."
"כשהילדים שלנו נולדו , תשומת הלב עברה אליהם. הדבר החשוב שלמדתי הוא לזרום עם הרצון שלה להנציח בכל דרך את דוד, ולחפש אנשים שיכולים לספר לה משהו עליו כחייל, כבן אדם. כשהיא הייתה בהריון היא שכנעה אותי לעשות קורס מדיטציה שבשבילי היה תהליך משנה תודעה, הפחית לי חרדות, הפחית לי כעסים, והתחלתי לקרוא ספרים שהיא קראה כמורה לחינוך מיוחד. אחרי כ-30 שנה הקמנו את האתר. עצם הקמת האתר ואיסוף החומרים גרמה לחידוש קשרים של מירה עם המשפחה המורחבת, נתנה דחיפה ליצור יום הנצחה לזכרו. דרך האתר נוצר מפגש עם גדוד 79 שבאותו זמן הקימו עמותה להנצחת חללי הגדוד שם היא הכירה חברים שזכרו אותו." מספר שמואל.
"העמותה כיום היא כמו משפחה בשבילנו. העצה שלי לבני זוג של אחים שכולים, היא לקחת כל עזרה מקצועית אפשרית על מנת להבין יותר טוב את האח השכול ושהתמיכה תהיה אפקטיבית. להיות אוזן קשבת, לזרום עם הצורך של האח להנציח בכל דרך שהיא, להיות שותף. חשוב לתת זמן לאח לעבד את השכול, לתקשר גם את הקשיים של בן הזוג במידה שיש, במיוחד אם יש תחושה שנחצים גבולות. כלומר לסמוך על האח שהוא ילמד להתמודד עם האמירה "עד כאן, חצית גבול". והכי חשוב , התפתחות רוחנית ע"י השתתפות בסדנאות, קריאת ספרים , צפיה בסרטי השראה, פיתוח מודעות עצמית, אמון, אמונה ותקווה." מסכם שמואל.
עינב רייך, עובדת סוציאלית , מנחת הקבוצה ואחות שכולה בעצמה מספרת כי " לפני 17.5 שנים , ב 12.7.2007, אחי ארבל רייך נהרג בקרב ברצועת עזה. ארבל היה לוחם ומפקד בעורב גבעתי. אני זוכרת שכבר בשבעה שלו החלטתי עם עצמי שזה מה שאני אעשה מהאסון הנורא שקרה לנו, ואטפל ואעזור לאנשים שאיבדו את היקר להם מכל." ענבל מסבירה כי "כל הלימודים שלי היו בהתכווננות למטרה שהצבתי לעצמי. אחרי הרבה שנים שבהן הייתי עובדת סוציאלית במסגרות רווחה שונות הרגשתי שזה הזמן לצאת לדרך עצמאית ולהגשים את החלום שלי ומה שתמיד רציתי לעשות מאז שארבל נהרג."
כשפרצה מלחמת ״ חרבות הברזל״, פניתי לעמותת האחים שלנו ויחד התחלנו לחשוב איך עוזרים לכל כך הרבה אחים שכולים שנוספים במלחמה הנוראית הזו. במסגרת קבוצת תמיכה לאחים שכולים שהנחתי דרך העמותה, עלה צורך מאוד גדול מהשטח במענה לבני הזוג של האחים השכולים" אומרת עינב. "האחים שיתפו שבעקבות האובדן הפתאומי של אחיהם, כל עולמם עובר רעידת אדמה. הזוגיות, הילדים, כל המערכות בחייהם רועדות ומשתנות בעקבות האובדן. הם מאוד ביקשו מענה לבני הזוג שלהם ולהם, שיסייע להם להתמודד בזוגיות ובמשפחה עם אובדן האח. הקבוצה נבנתה במטרה לתת לבני הזוג מקום לשתף ולתמוך בהתמודדות שלהם ולאחים מקום לעבוד על הזוגיות שלהם ולסייע בקשיים שעולים בעקבות האובדן."
בני הזוג נפגשים פעם בשבועיים לקבוצת תמיכה בהנחייתה, ופעם בחודש וחצי מתקיים מפגש משותף לאחים ולבני זוגם. במפגשים המשותפים הם עובדים על הצרכים שעולים מבני הזוג ויחד משוחחים ולומדים על התמודדות משותפת עם האובדן. במפגש האחרון המשותף שהתקיים, נוהל שיח על דברים שמשתפים בתוך הזוגיות ודברים שבוחרים לא לשתף. למשל, בני הזוג שיתפו שהם לא יגידו לבני זוגם שהם מתגעגעים לגיס שנהרג בשביל לא להעציב אותם יותר ושהם יעדיפו לחלוק את זה עם חברים. דרך השיתוף הזה נוהל שיח בקבוצה ובני הזוג הסבירו כמה חשוב להם שכן ישתפו.
עינב ואחיה ארבל ז"ל
בנוסף עלה נושא החגים, הרצון לעשות את החגים גם עם המשפחה שלהם, ואחרי אובדן כזה במשפחה של בן\בת הזוג, איך בכלל יש להם זכות לבקש לעשות גם עם המשפחה שלהם? נוהל שיח על זה ומה עושים וכיצד תומכים, אבל גם לא מבטלים את הרצונות והצרכים של המשפחה כולה. בקבוצה הזו במיוחד יש הקשבה ותמיכה, והרבה מאוד למידה ושיח כיצד לשמר ולחזק את הזוגיות ולהתמודד יחד עם האובדן. "ממפגש למפגש אני מבינה כמה קבוצה זו חשובה, וכמה חשוב לתת מענה לכל המערכות המשפחתיות שנפגעות בעקבות אובדן האח. חשוב לי לציין שקבוצות כאלו מתקיימות גם בעמותת משפחה אחת וכולי תקווה שיהיו עוד ועוד קבוצות תמיכה שנותנות מענה למערכת השלמה שנפגעת בעקבות אובדן האח" אומרת עינב.
אלעד אזולאי, מנכ״ל עמותת "האחים שלנו" אומר "השנה הכואבת והמטלטלת שכולנו חווים, הוסיפה, לצערנו הרב, למעגל השכול, אחים ואחיות שכולים רבים מידי שאיבדו את היקר מכל.
העמותה מציעה להם מרחב שהוא בית ושייכות, שכן לא תמיד הקול והסיפור שלהם נשמע. אנו רואים חשיבות רבה במיזמים שאנו יוצרים עבורם, כדי לאפשר להם לעבד, לפרוק ולהנציח את האהוב שלהם בדרכים מגוונות, אם זה דרך סדנאות כתיבה, מעגלי שיח, טיולים, מופע מוסיקלי ייחודי, ריטריטים, פודקאסט, הכשרה של סטוריטלינג לספר על האחים, חיבורים בין אחים ותיקים לחדשים ועוד. אנו מזמינים את כלל האחים והאחיות השכולים בישראל להירשם דרך האתר שלנו למפגשים ולסדנאות בכל הארץ, כדי לקבל את המקום להיות הם, ביחד עם אחים שמבינים אותם גם ללא מילים, ולבחור ביחד בחיים, וכן לחברות וארגונים לחבק את האחים ולשמוע את סיפורם״ למידע נוסף לחצו כאן
העמותה זקוקה בימים אלה לתרומות כדי שתוכל להמשיך ולקיים סדנאות, מעגלי שיח ותמיכה לאחים ולאחיות השכולים – לתמיכה לחצו כאן