התגובות הנרעשות על ההתגגפויות הפומביות של פיט דוידסון וקייט בקינסייל הזכירו לי משהו שקרה לי לאחרונה: לפני שבועיים נפגשתי על שדרות רוטשילד עם מכר. בחור. בחור נחמד. מאוד נחמד. ביקשתי ממנו שינשק לי את הנעל, ככה באמצע הרחוב. למה? כי זה מה שאני אוהבת. "עכשיו תרד ותנשק אותה", אמרתי. הוא הסתכל עליי. "באמת? מול כולם?", שאל במבט מופתע ושובב בו זמנית. "כן, מול כולם. תעשה כאילו נפל לי משהו, תרים בכאילו ותנשק".

וזה מה שהוא עשה. התכופף אל הרגל, נישק את הנעל ועלה למעלה סמוק ומאושר. לא לדאוג, הוא רצה את זה בדיוק כמוני, אולי אפילו יותר.

קיוויתי, כל כך קיוויתי שאנשים מסביב מסתכלים ואומרים לעצמם שיש כאן מחזה מדליק ומעורר. שבישראל 2019 אפשר לשחק עם מיניות פומבית בצורה שיכולה קצת להביך, אבל גם להזכיר שאנחנו חיים, או שואפים לחיות, במדינה משוחררת. שמישהו עצר רגע בשגרת היום הקדחתנית וחייך לעצמו. אני לא יודעת אם היה מישהו כזה, שהביט בנו באקט המסקרן הזה בלי להתבייש, אבל אם מישהו ראה, אני מקווה שהוא נהנה. ואולי אפילו רצה גם.

אני אוהבת לבטא את המיניות שלי בצורה פומבית ואם להיות ממש כנה (ברמות שלפעמים מפליאות גם אותי). אני אוהבת שזה גורם לאנשים סביבי לנוע באי נוחות. שזה קצת מביך אותם. כשאני בוחרת להתנשק בפומבי, לשלוח ידיים או להיות שובבה במקומות ציבוריים, אני מקווה שאני ובן זוגי מצליחים להעביר לעולם מסר של מיניות בריאה ומשוחררת. מותר לאהוב לא רק במיטה, מותר להימשך ולהראות את זה, ולא צריך "טו גט א רום" בכל פעם שבא לעוף אחד על השנייה באמצע הרחוב.

"וואו", הייתה כנראה התגובה הכי נפוצה לתמונות הפפרצי של בקינסייל ודוידסון, ש"נתפסו" מתנשקים בפומבי בתחילת החודש במשחק הוקי קרח, ונכון שמדובר באקס של אריאנה גרנדה ובסיפור שיש בו הרבה אלמנטים שעדיין מרגשים אותנו (כמו פער גילאים של 20 שנה וכמובן ההוכחה שהרומן חי ובועט), אבל תכל'ס, נראה שהנשיקה הרטובה שלהם הפתיעה את העולם יותר מהכל. 

לפעמים נדמה לי שאנחנו מתרגשים יותר מידי מלראות זוגות מתנשקים ומתגפפים במרחב הציבורי, שלא לדבר על אקטים שובבים כמו זה שעשיתי לפני שבועיים עם הנעל. אני חושבת שבחו"ל זה הרבה יותר נפוץ לראות אנשים מעזים לבטא את המיניות שלהם בפומבי – אם מבחינת לבוש ואם מבחינת התנהגות. אבל בישראל שמחוץ לגבולות תל-אביב, זה לא מקובל. כאן, מלבד החשש לבטא מיניות באופן מעשי, גם נורא מפחדים לדבר על העדפות מיניות שלא במיינסטרים, למרות שברור לי שאם הדברים ידוברו, אנחנו נבין כמה מיינסטרים יש ב"שוליים". לא, לא סטייה – העדפה. אם משהו נעשה בהסכמה מלאה, לא פוגע באף אחד ואחת ולא פלילי, מה הבעיה?

אבל עזבו אתכם מביטויי מיניות קינקיים כמו שלי. נראה לי שאנחנו מתרגשים גם מסתם נשיקה. אני תוהה למה המיניות כאן היא דבר כל כך מורכב. כל כך מביך. כל כך אסור. זה חטא? האם יש קשר לדת (ברור) ומי הכוחות העיקריים שמנטרלים את היכולת להרגיש השלמה וחוסר אשמה עם מיניות פומבית (הפטריארכיה). למה אני בתור אישה צריכה להרגיש חריגה כשבא לי להראות למי שאיתי שאני רוצה אותו, ושאם לא אשמור את החיבוק שלי בגבולות הידידותיים אני אחשב למופקרת. למה לא מגיעה לנו מדינה של FREE LOVE בה כל אחת ואחד יכולים להתבחבש יחד בציבור כאוות נפשם?

ועוד לא דיברתי על זוגות מקהילת הלהטב"ק שסובלים מאלימות שמתחילה במבטים לא נעימים ומסתיימת ברצח, כשהם מבטאים את אהבתם בחופשיות במרחב הציבורי. פחד אמיתי.

אז למה פומבי אתם שואלים? כדי לשחרר אחרים. כדי שנתקרב ליום הגאולה בו תפסיקו להתרגש מאנשים שנוגעים אחד בשני לידכם. מפאפרצי של סלבס מתנשקים באוטו. מזוגות חד מיניים הולכים שלובי ידיים ברחוב. אני מחכה שזה יהיה טבעי - המגע, החיבה, האהבה - ואז אדע שאנחנו בריאים יותר. אני נהנית לבטא את המיניות שלי כדי להביך אתכם, אבל לא רק. אלא כדי שלמי שעדיין סובל מאלימות קשה בביטוי המיניות שלו – יהיה יותר קל לחיות. וכשלא יהיה לנו אכפת, ונתעסק בחיים של עצמנו לפני חייהם של אחרים, אני אהיה מסופקת. באמת.

לפעמים מגף הוא רק מגף. צילום: shutterstock

לפעמים מגף הוא רק מגף. צילום: shutterstock

 

לעוד טורים של ליבי טייב היכנסו לכאן. קרדיט תמונה ראשית: Shutterstock