אני בחרתי את השם אילון. בגיל שש.

בארה"ב קראו לי אילנה וכשהגעתי לארץ, בגיל שש, לתדהמתי גיליתי שזה שם של דודה. לאחותי היה אז חבר בן שנתיים או שלוש שקראו לו אילון וידעתי שאני רוצה את השם הזה, שהוא מספיק קרוב לשם שלי והוא לא מזהה אותי עם ילדה או ילד. כזה רציתי. מאוחר יותר הבנתי שאילון זה בעצם עץ קטן, עץ בפוטנציה. צמח שיהפוך לעץ. חייתי עם המחשבה הזו עד גיל 12 ואז החלטתי ליישם את זה ולא הרשתי לאף אחד לקרוא לי בשם אחר מלבד אילון. 

 

"מיומנה" זה שם שבא ממיומנות.

בזמנו, כשהקמנו את הלהקה, לקח לנו שנתיים של חזרות במרתף, שבהן עבדנו עם שבעה אנשים מאוד מוכשרים בהם אונה, אלון נוימן, עידו קגן, הדסה ארמוזה, שירלי, אריק דה מאיו, סרגיו ברהמס (חלקם עדיין מופיעים ויוצרים איתנו עד היום, 15 שנה מאוחר יותר. די מדהים). יש לנו תינוקות מיומנה, אסלי, שנוצרו מזוגות שהכירו במיומנה, וכל אחד תרם מהמיומנות האישית שלו ולימד את כולנו. הרבה מהעבודה הייתה קשורה לרכישת מיומנויות.  

אני לא רק אמנית יוצרת, במיומנה אנחנו מנהלים עסק גדול שלוקח הרבה סיכונים.

בתור הבעלים זה מאד מאתגר, לא תמיד פשוט, והאמת היא שלא תמיד מתאים לאופי שלי, אבל צמחתי בתוך זה יחד עם שותפים מאד תומכים ומיוחדים.

אנחנו מחזיקים את התאטרון והמשרדים עם המון עובדים. למיטב ידיעתי אין אף תאטרון בגודל שלנו שהוא לא מסובסד ומחזיק את עצמו עצמאית, ועוד מעל 15 שנה, טפו טפו..

זה מקצוע שקל לאבד בו המון כסף ברגע ויותר קשה להרוויח כסף. אנחנו חברה גדולה שמחזיקה 100 איש ולפעמים יותר. היו זמנים טובים וגם פחות טובים, והאבסורד הוא שזה לא קשור ישירות להצלחה. עולם הבידור הוא מטורף.

גם אני מושקעת בכל עיסקה ועיסקה. אני אחד משלושת הבעלים המרכזיים של החברה ויש לי שותפים נהדרים: רועי עופר ובועז ברמן. אנחנו עוברים את הסערות והעדנות יחד, וזה משהו שנותן המון כוח, זה חשוב וזו בחירה. 

 

את לא "מתגלגלת" להקים משהו שהוא כל כך קשה, את צריכה מאוד לרצות.

גם בועז וגם אני היינו מוזיקאים מקצועיים ובזמנו גם היינו זוג: בועז ניגן עם יהודה פוליקר ועם כל המוזיקאים המובילים בארץ, ואני ניגנתי על כלי הקשה עם יאיר דלל. סיירתי בכל העולם עם אנסמבל "אל עול" ותוך כדי התנועה הרבה בא תאבון  שתמיד היה לי, לעשות משהו משלי. שיתפתי את בועז והוא מיד התחיל לאסוף אנשים כשאני עוד הייתי בנורווגיה  והקלטתי דיסק עם יאיר.

 

התחלנו מלעבוד בבית שלנו בתנאים לא תנאים.

החזון היה לקחת את כל מה שאנחנו אוהבים לעשות לתוך סיר אחד: להביא אנשים מוכשרים והרבה קצב, להכניס חוש הומור ולתבל בשמחת חיים ואופטימיות כמעט חסרת פשרות. ראינו בחזוננו להקה שתופיע בכל העולם והיה לנו חשוב שהלהקה תהיה בינלאומית גם מבחינת האנשים שיהיו בתוכה. לא שזה היה כזה פשוט אבל כשרוצים משהו באמת אין דבר העומד בפני הרצון ומה שחשוב הם חזון ויכולת לצעוד עקב בצד אגודל עד שמגיעים למטרה.

ידעתי בערך בכיתה ד' שאני רוצה להיות על במה, שאני רוצה לביים.

אני זוכרת את הופעת סוף שנה בכיתה ד', כשהתעקשתי להיות האסיסטנטית של הבמאית ולהופיע. זה תמיד היה גם זה וגם  זה. כשיצרנו את ההופעה הראשונה עשינו הכול: ביימנו, ערכנו, באמצע המופע הייתי רצה לתאורן לתת לו קיואים, וכמובן הופענו. היינו חוזרים הביתה אחרי יום שלם של חזרות ונרדמים תוך כדי צפייה מחודשת בוידאו של מה שעשינו על הבמה. 

 

נורא מצחיק  אותי כששואלים אותי מה אני עושה כל היום במיומנה? חזרות? הרי כולם מכירים את המופע!

מסתבר שיש המון רבדים ודיוקים ואין סוף לשעות העבודה הנדרשות. אין ספק שלהיות שחקן במיומנה זו עבודה מאד טוטאלית, מדובר בצוות שחי יחד, מתאמן יחד, עושה שיעורי פילטיס-יוגה-ריקוד-שיעורי קצב, שיעורי גיטרה, פיתוח קול, שיעורי קואורדינאציה - והכל יחד. מעבר לזה אנחנו עובדים כל הזמן על תפקידים חדשים ועל השינויים האין סופיים במופעים שלנו. 

 

יש מחיר לחיים האינטנסיביים שלי.

מאוד קשה לי בשגרת היום. אני במצוקה נפשית בכל פעם שאני מגיעה לארץ וצריכה להיכנס לאיזושהי שיגרה. יש משהו בחיים עם אדרנלין גבוה שהוא קצת כמו של מטפס הרים: מה אתה עושה אחרי שאתה מטפס על ההר? אתה חייב להציב לעצמך עוד מטרה. כל החברים שלי חיים בשלום עם השגרה שלהם, שזה לגדל משפחה, קביעות ויציבות ואילו אני מצפה בקוצר רוח לנסיעה הבאה ולפרוייקט הבא. זה יוצר אי שקט.

 

זה שאין לי משפחה או בן זוג זה לא מחיר מבחינתי. זו בחירה.

אם הייתי בוחרת להקים משפחה או להיות עם בן זוג הייתי משנה את חיי בקלות. שני השותפים שלי הקימו משפחה, אומנם בגיל טיפה מאוחר מהמקובל אבל עדיין בחרו ועשו והם שמחים. אני אומרת לעצמי שאני לא חייבת, כי כמו שאני עכשיו זה בסדר וטוב ואם אמצא אהבה שבגללה אני ארצה גם להתנסות באמהות זה מה שיקרה. אני פתוחה לשינוי ואין לי ספק שהכוח החזק ביותר בעולם זו אהבה ואין כמו אהבה לילד שלך. אשמח לחוויה שכזו אבל נכון לעכשיו הכול טוב.

בגיל 33 גיליתי יום אחד שיש לי חוד של עיפרון בציצי.

זה היה במישוש במקלחת. היום שבו התבשרתי שזה סרטן היה חודשיים וחצי אחרי המישוש הראשוני. הייתי בספרד עם המופע לילדים "אדרבא", וקיבלתי טלפון מהמכון לממוגרפיה. הם אמרו שהבדיקות שלי לא טובות ואז נפל לי האסימון. ישר ידעתי שזה סרטן. צלצלתי בוכה לאמא שלי בהיסטריה והיא בקול רגוע שאלה: "מה הכי מפחיד אותך?מפחיד אותך שתמותי? מפחיד אותך לאבד שד?"

עניתי שמפחיד אותי השינוי, מפחיד אותי הלא נודע. באותו ערב חזרתי למלון ובתוך החדר שלי היה חתול שחור. לא האמנתי למה שאני רואה. הרגשתי שהכול מאד מאגי ולמחרת עליתי על טיסה לארץ והתחלתי במסע לא פשוט.

 

סרטן הוא לא "מתנה". ממש לא. חס וחלילה. אבל צריך לקבל את המציאות.

זו התמודדות מאוד לא פשוטה. אני ממש לא ממליצה. אבל אם משהו קורה לך ודופק לך בדלת - סרטן, או כל מציאות לא רצויה וקשה - עדיף לקבל את הדברים ולא להתנגד להם בעיקר בגלל שזה לא עוזר. לא תמיד אפשר לכרות שלום באופן מיידי עם הסיטואציה, זה עניין של תהליכים. אבל זו השקפת החיים וזו עבודה בלתי פוסקת של קבלת המצוי וצימצום הפערים עם הרצוי.

 

היה קשה לאגו שלי לקבל את כל השינויים הפיזיולוגים שעברתי.

החוויה שלי כאישה היא שלא פשוט לקבל כל הזמן את השינויים הבלתי פוסקים הפיזיים. בלי שיער, עיניים בולטות, בלי מחזור, עם 10 קילו יותר, בלי 10 קילו, זה היה לי קשה. למרות שאיכשהו תמיד הרגשתי יפה או חמודה, בעיקר הרגשתי לא מוכרת לעצמי: מי זו המשתקפת בראי מולי, איפה אני? היה געגוע.

 

הכי עזרה לי האהבה מסביב.

האהבה מהחברים, ממיומנה, מהמשפחה. הבועה של תמיכה ואהבה וגם התפישה החדשה, להבין שהמאה אחוז של אתמול לא תקף לגבי המאה אחוז של היום. להבין מה אתה כן יכול היום ולהבין שזה המאה אחוז שלך עכשיו, גם אם הוא עשרים אחוז מהיכולת הקודמת. אישה חכמה בשם פנינה אמרה לי לכתוב על פתק את המילה "גמישות" ולתלות אותה בבית. כמה פשוט ככה חשוב. תודה פנינה, את אישה מדהימה.

את כל דצמבר האחרון, עשינו בברודווי. ברחוב 42 והשביעית, לצד ספיידרמן וכל שאר הלהיטים.

ברודוויי היה רגע שיא בקריירה של הלהקה. הפעם הגענו לנו יורק עם המופע החדש שלנו, "מומנטום". כולנו מתים על ניו יורק וקיבלנו ביקורת מצוינות מהניו יורק טיימס ומעוד כעשרה עיתונים שונים. 

היו לנו שמונה מופעים בשבוע, באולם של אלף מקומות שהיה מלא ערב ערב וזה היה תענוג גדול. הלב יצא לנו כשהקהל עמד על הרגלים, כי זה באמת קהל שחשוף לכל סוגי האמנות ויודע להעריך ולכן זה מרגש, זה כמו תו איכות וזה גורם הרבה גאווה.

 

ניו יורק סימנה את החלום שממנו התחלנו עוד בקולנוע לימור עם פנס אחד וסנדוויצ'ים מהבית.

"אנחנו עוד נגיע לניו יורק" היינו אומרים לצוות שחזר לגור אצל ההורים שלהם אחרי שנתיים ללא פרנסה. אז הנה כעבור 15 שנה הגענו וזה היה חשוב ומשחרר ובעיקר סופר מהנה.

מאז שחזרנו הלהקה כבר הייתה באיים הקנאריים ובתורכיה ועוד מעט נתפצל שוב לשתי ארצות.

יש לנו שני צוותים: אחד שמופיע בארץ והשני הוא הקאסט הבין לאומי המורכב מאנשים מיוחדים שמצאנו בכל העולם: בארגנטינה, ברזיל, ספרד, בלגיה, צרפת, איטליה, חוף השנהב ועוד. זה נורא כיף המיקס הזה וכולם מתים על ישראל אנחנו מנסים להביא את כל הצוותים מרחבי הגלובס למיפגש בישראל אחת לשנה וזה כיף גדול.

 

הסרט "זמן שקוף" היה משהו מאוד אינטימי. לא הייתי מודעת לזה שזה ישודר, לא הפנמתי שמישהו ישדר את זה בפריים טיים בערוץ 2 בערב ראש השנה.

זה לא עלה לרגע בדעתי. היה בזה משהו טבעי שחברה מסתובבת לידי עם מצלמה. עוד קודם היינו בצילומים של סרט דוקומנטרי שלה בברזיל. החיבור בינינו ועם המצלמה היה קיים עוד לפני שחליתי.

הסרט השני "להיות מיומנה" של דרור מורה החל כסרט על מיומנה ולאט לאט עבר להתמקד בעיקר בשלושתינו (בועז, רועי ואני). ארבע שנים היו שני ציוותי צילום גם בבית וגם בעבודה. אפילו להורים שלי היה קשה עם זה שאני מצטלמת בתקופה שאני לא במיטבי אבל שחררתי. כשאתה מתרגל למשהו הוא הופך להיות טבעי.  

 

קשה לראות סרט דוקומנטרי על עצמך.

עוד הייתי צריכה לצפות בשניים באורך מלא.זה לא קל בכלל אבל אני ממש לא מצטערת, זו מתנה. אני בת 40 ועשו עליי שני סרטים דוקומנטרים. אני רק יכולה להגיד תודה כי קיבלתי את ההזדמנות להסתכל מהצד ולראות איך מישהו אחר רואה את החיים שלי. ובכלל די מדהים שמישהו מצא את החיים שלי מספיק מעניינים כדי להקדיש כל כך הרבה זמן ואהבה לתהליך. אני גם מכבדת את נקודת מבטם של היוצרים. לא הייתי בוחרת את אותם רגעים, והייתי עורכת את זה אחרת, אבל זה לא שלי, זה איך שהם רואים אותנו ואני מודה לשניהם.

 

המסר שלי לנשים קשור בהתבגרות.

בשנה הקשה שלי השתדלתי לאמץ את הגישה שכל תפיסה שיש לי עצמי ועוזרת לי להרגיש טוב ונוח, בבקשה, היא מוזמנת לביתי.  אבל כל  תפיסה המערערת ומוציאה מאיזון ושימחה- טוב שתלך לדרכה.

עיקר העבודה היא בזיהוי תפיסות היסוד שלנו כנשים וכאנשים:

איפה אנחנו תופסות את עצמנו אחרת בגלל שאנחנו נשים ואיך זה פועל לטובתנו או נגדינו. ואם זה לא לטובתנו שווה להשקיע בזה מחשבה ולשים משקפיים אחרים.

בא לי שיהיו לי דברים שיפתיעו אותי ושאני אצליח להפתיע את עצמי.

שאני אוכל לעשות ראיון כזה או לדבר עם חברה בעוד חמש שנים ולהגיד "וואו אני לא מאמינה איך הגעתי לפה". היום אחד הקשיים שלי, כמו של הרבה אחרים בעולם המאוד בורגני שלנו, הוא למצוא חלומות. זו עיקר העבודה שלי. חלומות שמבוססים על פשטות ואהבה ולאו דווקא כיבוש פסגות ויעדים. אני רוצה לעשות עוד הופעות, אני רוצה שנקים בית ספר, שנזכה לרווחה כלכלית. אני רוצה להתקדם כאומן, לכתוב, להופיע, להרצות, אבל הכי חשוב: אני רוצה להנות מהחיים ולמזער את נקודות הסבל שלי, אני רוצה לצחוק הרבה ולהיות מצחיקה וצעירה עד יומי האחרון.

 

עם מי היית יושבת לקפה?

ישבתי לקפה עם אנשים מאוד מעניינים, כמו למשל היוצר של

Cirque du soleil והמון אומנים ואנשי רוח מרתקים שפגשתי לאורך הנסיעות המרובות בחו"ל. אם הייתי צריכה לבחור באחת מיוחדת הייתי בוחרת בפרידה קאלו. הייתי רוצה לשבת איתה בבית שלה. היא היתה אישה מאוד אוטנתית, שלמרות הקשיים הפיזיים היתה מחוברת לשמחת החיים הזו שלה. לילד שבה, שיושב במיטה ומצייר, ואני מאוד מתחברת אליה. פרידה- חכי לי אני קוטפת פרחים ובאה לביקור...