הייתי  ילדה מאוד לא פופולארית.

 לא התאמתי לתקופתי ולסביבתי:  חסרת טאקט, הורסת מסיבות, איכשהו תמיד מוצאת את עצמי במיעוט. לא ניחנתי באינטליגנציה חברתית. הייתי מטבע לא עובר לסוחר. אף פעם לא הייתי במיינסטרים: לא בבית ספר,  לא בתנועת הנוער, לא בנח"ל ולא בסביבה של נישואיי הראשונים. אני לא יכולה לסתום את הפה. תמיד אמרו לי לשתוק קצת.  היום באים ואומרים לי: תדברי ונשלם לך משכורת.  

 

כל נעוריי היתה לי תחושה של בורות ואי הבנת החיים. שיש משהו שאני לא מבינה.

זאת היתה תחושה מאד נוקבת, שהיתה גם מלווה בתחושה של בלבול לגבי "מה אני אעשה כשאהיה גדולה". בכלל לא עלה על דעתי שאהיה פסיכולוגית. רציתי להיות סופרת, ואכן גם התחתנתי עם משורר. זה היה בעיני האידיאל. ברגע שנפגשנו כל כך הערצתי אותו עד שהתבטלתי וניסיתי לוותר על עצמי ? מה שכמובן לא צלח. בסופו של דבר, אחרי המון חיפושים, מצאתי את הדרך להיות פסיכולוגית מהסוג שיכול לספק את המציצנות, את הסקרנות, ואת הדעתנות שלי. 

 

החריגות שלי באה לידי ביטוי בשני דברים קיצוניים.

גילוי לב מופרז, כנות אובססיבית כמעט, צורך עצום להתבטא, לדבר את עצמי, אפשר לומר שהוא גובל באקסהיביציוניזם. ומצד שני קיימת בי סקרנות אין סופית, שאיננה יודעת שובע, סקרנות  שגובלת במציצנות. רוב האנשים הם לא גם וגם, לא גם מדברים את עצמם וגם כל כך רוצים לשמוע.

 

נולדתי פמיניסטית. זו לא אידיאולוגיה. זו האישיות שלי, זה ספוג בהוויה שלי לא כהשקפת עולם אלא במה שאני מטבע ברייתי.

זה אפילו ספוג בחוסר הכישורים שלי ושילמתי על כך מחיר בעבר. אף פעם  לא יכולתי להיות האישה הקטנה והסימפטית  ובגלל זה גברים לא רצו אותי. יש בי סוג של תוקפנות טבעית שהיא גברית במקצת. אף פעם לא ידעתי להתלבש נשי ולהתאפר, והרבה פעמים אני לא מסתכלת על עצמי בראי לפני שאני יוצאת מהבית. שלא תהיה טעות: אני בעד ניתוחים פלסטיים. עשיתי והם גרמו לי אושר אין סופי. כן, חשוב לי להיות יפה.

 

אני מתעבת את הפמיניזם המלחמתי המתלהם, דוגמת "אוי ויי, חיים רמון נישק

את הבחורה". 

יש פמיניזם שמעורר בי התנגדות ואפילו הזדהות עם גברים. הכי מעצבן אותי הפמיניזם הלוחמני עם הציצים בחוץ בסגנון של "אני אלך עם שמלה חושפת ציצים ותחת

ואתעצבן נורא על גברים שמתיחסים למיניותי". זאת נראית לי סתירה נוראית וחוסר

אמפתיה מוחלט. זו החרפת מלחמת המינים. עם זאת, חשוב להגיד: יש על מה להילחם ? 

על השוואת תנאי שכר, על מתן הזדמנויות שוות וכיוצא באלה, אם כי גם כאן אי אפשר להתעלם מן המגבלות שלנו כנשים. קשה להיות מג"דית בחי"ר אם את רוצה ללדת ולהיות אמא.

והנה עוד דוגמה למציאות מופרזת שהיא קטע  מסיפור חיי,  סיפור ה"סוס הטרויאני": 

אקס- חתני ישב לו בחו"ל, בלי כתובת, אנונימי, ומשם הוא ואשתו הנוכחית הצליחו להתעלל בנו במשך חודשים ארוכים באמצעות חדירה למחשב והפצת עלילות בזויות עלינו, ואי אפשר היה להפסיק את ההתעללות הזאת. אנחנו כל כך עלובים ופתטים, וכשהגשנו תלונה במשטרה הסתכלו עלינו ברחמים, אמרו לנו שאין סיכוי, אי אפשר למצוא את מי שלטענתינו התנכל אלינו אי שם בעולם, זה כמו לחפש מחט בערימה של  שחת.   

ויום אחד ? פצצה! השניים נעצרו בלונדון בעבירה של גניבת מידע מאנשים ומהחברות הכי גדולות בישראל. סיפור "הריגול התעשייתי הגדול ביותר שנעשה אי פעם בישראל"  מתפרסם בכל העולם בהמון שפות. זה לא נשמע כמו תסריט שנכתב על ידי אדם חסר כשרון? הם נתפשו נגד כל הסיכויים בזכות ההתנכלות הזדונית שלהם כלפינו, וכל הכבוד למשטרת ישראל. זה מוגזם, לא אמין, לא משכנע. אבל זה בדיוק מה שקרה. כיום יש לי מחשב שמחובר לאינטרנט ומחשב סטרילי לחלוטין שנועד לדברים שחייבים להיות דיסקרטיים. לא יכולה לקחת מילימטר של סיכון שמישהו יחדור אליו.  

 

אני לא הפסיכולוג השותק. בעצם המצאתי  את המודל הייעוצי עוד לפני השידורים היומיים ב"רדיו ללא הפסקה". 

כבר כשהייתי סטודנטית בשנות השבעים החלטתי ששיטת הפסיכולוגיה הדינאמית לא מוצאת חן בעיניי. הבנתי שיש משהו בחיים שהמחקר והחקירה לא עונים עליו. הבנתי את זה גם על עצמי. אני אסטמתית: כשלמדתי פסיכולוגיה "פסיכלגו" את האסטמה. ידעתי שזה לא נכון. הרגשתי ששום תובנה לגבי עצמי ועברי לא מסבירה את המחלה. שנים לא רבות לאחר מכן התגלה ששורשי המחלה אינם פסיכולוגים.  בכלל - הבנת הסיבות לבעייתיות שלנו לא תמיד פותרת את הבעיה, ויש גם דברים שאין להם הסבר.

 

שיטת העבודה שלי היא מיידית. אפשר לבוא אלי לייעוץ בהתראות מאד קצרות, לפגישות חד פעמיות או קבועות,  והגישה אכן ייעוצית ללא ניסיון להעמיק אל תוך העבר. 

יש כאלה שמתלוננים על הרצון ב"פתרונות אינסטנט". בתלונות על הצורך במיידיות יש זלזול, כאילו ש"אינסטנט" זה שטחי. ואני טוענת שאין לנו יותר מדי זמן להתעסק עם חקירות העומק שגם עולות המון כסף  - לנו או למדינה. במקרים רבים מדי הזמן לרעתנו,  הבעיות בוערות וגם מחמירות. חלקן לא פתירות באמצעות עבודה פסיכולוגית. ניקח לדוגמה דיכאון: דכאון מז'ורי הוא מחלה חמורה שמחייבת באופן דחוף טיפול תרופתי. מה, תנתח את הילדו?ת שלך ולמה אתה מדוכא? גם נסיבות מאמללות ושגיאות מאמללות, לפעמים הטיפול התרופתי עוזר להתמודד עם מצבי חיים קשים, ולפעמים הוא עוזר להתמודד עם הפרעות שנובעות מן המבנה הבסיסי שאיתו באנו לעולם. 

 

אני אדם בוטה, תמיד אמרו לי להיות יותר עדינה ורכה והיום באים ואומרים לי: תהיי בוטה. 

אני עצמי כמובן לא שומעת את הבוטות שלי. זה המשוב שאחרים נותנים לי. האם אני מתחרטת על דברים שאמרתי? על פי רוב לא, אלא אם כן פגעתי במישהו, או אם חשפתי את עצמי בפני אידיוט וקיבלתי פידבק מגעיל. כמובן שאני שומרת באופן קפדני על סודות של אחרים, אבל אני עצמי כאמור כספר הפתוח וזה גורם למשפחתי בעיות  לפעמים.

 

אין לי מה להגיד למותחי הביקורת על גישתי. 

אצל חברותיי הפסיכולוגיות תמיד היתה הערכה הדדית. הביקורת כאילו עוברת  לי מעל הראש. ואני גם נהנית להתווכח. אין ספק שהחלק הנרקיסיסטי שלי מאוד נהנה מקהל המעריצים. אבל בן אדם לא מתהלך

ומרגיש "יש לי מעריצים". נעים שמחייכים ומחמיאים, ושמרכזנית של קופת חולים מזהה את קולי. אבל  עיקר ההנאה היא מעצם העשיה שמנקזת את האנרגיות שלי. הייעוץ ברדיו פלוס המטופלים והטור ב"זמנים מודרנים" הם מקור בריאות הנפש שלי. 

 

האישיות שלי כפסיכולוגית  גם התגבשה על יד אמנון, כי איתו גיליתי את  החוויה הזוגית המוצלחת הראשונה והנוכחית שלי. 

בביתנו יש הפריה הדדית מכל מיני כיוונים. כפסיכולוגית זה חשוב לדעת שיש דבר כזה: יחסים משוחררים לגמרי ממלחמת המינים. כתבנו ספר יחד, אני קוראת ומתיחסת

לכל דבר שאמנון כותב. הוא היה גם העורך של ספרי "קרוב רחוק" מטעם ההוצאה

וזה רק על קצה המזלג. הוא היצירתי האמיתי בין שנינו. ובעיניי גם הרבה יותר מוכשר ב

תחומים רבים ומגוונים.

הדברים שהכי התאמצתי בהם לא הכי הצליחו. 

היו כמה דברים שנורא רציתי לעשות: לכתוב רומן. כתבתי אותו במאמץ עצום, טיוטות על גבי טיוטות, תיקונים וגניזות ושוב תיקונים, ובסופו של דבר ילדתי אותו, ילד אהוב שאני מאד אוהבת. אבל העולם לא התלהב. לדעתי נעשה לו עוול. ברומן הזה הכנסתי את כל נשמתי, בעוד שהמאמרים השבועיים נכתבו מן השרוול, וגם בתכניות הרדיו שלי שהן להיט אין שום מאמץ. 

 

גם  הנגינה בפסנתר שחזרתי אליה בגיל מבוגר הפכה יום אחד לסיוט.

במשך שנים היא היתה תוכן חיים משמעותי. כשהייתי הולכת לישון הייתי מתגעגעת למחר שבו אוכל לנגן. רציתי לנגן את הקונצרט לפסנתר של שומן עם תזמורת. זה היה החלום שלי. הגשמתי אותו אבל זה עלה לי במחיר נורא יקר. בזמן החזרות הרסתי את הידיים שלי. הגעתי לנגן אותו עם זריקות קורטיזון ומאז הפסקתי לנגן. הדבר שהביא לי הנאה כל כך גדולה בסופו של דבר גרם לי נזק בלתי הפיך שלא לגמרי נרפא עד היום. בתקופה שלא יכולתי אפילו להקליד הייתי בדכאון ובכיתי כל יום.    

 

אני לא מאמינה בחוסן הנפשי שלי.

יש בי אנרגיה והצלחתי לעשות פרנסה מהצרכים והיכולות שלי. היה לי המון מזל. שוב, נכון לרגע זה, כי מחר הכל יכול להתפרק ואני יכולה להפוך לאדם אומלל. הבן-אדם  שביר בצורה מזעזעת. אל נשכח שאנחנו יצורים ביולוגים. החוסן הנפשי נגמר כשאת חולה באלצהיימר או במשהו אחר שגוזל ממך את האפשרות לבטא את עולמך.

 

יש בי צורך היסטרי בתיעוד. למה הוא קיים? אני אומרת לך בתור פסיכולוגית, שלא כל דבר אנחנו מבינים. 

אני שומרת יומנים, צילומי וידאו, מחברות, אלבומים, דיסקים, קלטות עם שיחות שניהלתי עם חברותיי ועם בן זוגי. לאחייניות שלי, שהיום הן בוגרות, הכנתי דיסק לאחד מימי ההולדת שלהן והעברתי אותן דרך מנהרת הזמן ? אחת מאז שנולדה והשנייה מגיל חמש.

מאוד חשוב לי לזכור מה היה, ולכן ביומנים שלי מגיל 15 כל חיי וחייהם של אחרים פרושים לנגד עיניי ? כמובן על פי מה שבחרתי לכתוב באותם זמנים.

 

זה אומר שבתי יכולה לדעת מה עבר עליי בהריון שלה. צילמתי את רגעיה האחרונים של אמי, כשהיא כבר לא היתה איתנו בעצם. כשאבי היה חולה על ערש מותו, הבאתי מכשיר הקלטה והקלטתי אותו בבית חולים. תשאלי אותי ממה נובע הצורך הזה  ? אין לי מושג.  זה הצורך. יש דברים שאנחנו נולדים איתם.

 

אני מפחדת מן הזיקנה. אבל אני כבר שם! 

כשאני עומדת ליד המראה קול בתוכי אומר: עוד כמה שבועות  את בת שבעים. את בת שבעים. אני בת שבעים. אני בת שבעים? לא יכול להיות. מאידך ? עובדה.