אורית שחף מ"היהודים" היא מהנשים שעשו את השבוע

המבוגרת האחראית

מארג הלגנברגר ? עושה סדר בזירת הפשע

תרשו לי לשנות פאזה לכמה שורות ולחגוג, בקטנה, את החירות שנטלה לעצמה השבוע מארג הלגנברגר (Marg Helgenberger), כוכבת הסדרה "CSI לאס וגאס".

 החירות לספר לנו את הפרטים העסיסיים מאחורי הקלעים של צילומי הסדרה. החירות לסדוק סדק קל אך נחוץ בתדמיתו המלוקקת של ג'סטין ביבר, כוכב אורח בסדרה, שבאמת קשה לי לתאר במילים עד כמה ולמה הוא נמאס עלי.

השבוע הביעה הלגנברגר את דעתה על ביבר קטינא ועל התנהגותו על סט הצילומים, ושימחה אותי מאוד: "אני לא אמורה לספר את זה", שחה הלגנברגר בראיון לתכנית הרדיו הצרפתית "Les Grand Direct Des Medias", "אבל הוא התנהג כמו פרחח מפונק על סט הצילומים. הוא היה נחמד אליי, אבל הוא נעל את אחד המפיקים בארון ודחף את ידו לעוגה שהייתה על שולחן בסט".

מארג יקרה, את ועוד איך אמורה לספר את זה. זוהי חובתך המוסרית ואלפי נערות ברחבי העולם יודו לך על כך, לכשיתפכחו מהזיית ביבר שעדיין קודחת בראשיהן.

והנה קטע משמח במיוחד מתוך הסדרה, שבו מפגין ביבר יכולות משחק משובחות במיוחד:

הסמל

סאמר חסן ? הפנים של המלחמה

סאמר חסן היא ילדה עירקית בת 12. וגם סמל של המלחמה שמתחוללת במדינתה ולפעמים תופסת אצלנו את הכותרות ולפעמים גם לא, תלוי עד כמה הצרות המקומיות מצטלמות טוב.

לפני שש שנים תפס תצלום של סאמר, אז בת חמש, את הכותרות בכל מהדורות החדשות. בתצלום נראתה סאמר הפעוטה כשהיא מגואלת בדם וזועקת את נשמתה לרגליו של חייל אמריקאי. דקות קודם לכן ירו חיילי צבא ארצות הברית לעבר המכונית המשפחתית שבה נסעה עם הוריה ואחיה לבית החולים המקומי לאחר שאחיה חש ברע. ההורים נהרגו במקום.

כיום חיה סאמר עם קרובי משפחה בפרבר של העיר מוסול. השבוע ראתה לראשונה את התמונה ההיא, זו שפרסמה אותה ואת מצוקתם של אזרחי עירק ברחבי העולם. היא הפסיקה ללכת לבית ספר, כנראה משום הטראומה שחוותה ושגורמת לה להיות ילדה סגורה ומבוישת. קרובי משפחתה מעידים שהיא ואחיה הצעיר, שחווה איתה את האסון, עדיין לא עיבדו את מה שקרה להם ומטופלים בכדורים בלבד, משום שטיפול נפשי הוא מותרות במציאות החיים בעירק.

האם ההחלטה לעמת את סאמר עם תמונת ילדותה הייתה נבונה בהתחשב במצבה כיום? האם "הניו יורק טיימס" שדיווח על כך (וככל הנראה היה האחראי לעניין) יקבל על עצמו אחריות לתוצאות של המפגש הזה, בין סאמר השתקנית ובין בת דמותה הזועקת? האם מישהו יסתכל יום אחד מעבר לצילומים ולכותרות ויראה את בני האדם שמשתקפים בהם?

הישראלית

אורית שחף ? זה הזמן שלה

הידיעה שאורית שחף, סולנית להקת היהודים, חגגה השבוע יום הולדת 40 מעוררת בי חיוך קל של תמיהה. 40?! מה למספר הזה ולה? נראה שרוקריות לא מזדקנות, הן רק מתגוונות.

ואי אפשר לדבר על אורית שחף (אני יודעת שהמעריצים מכנים אותה "תיתי", אבל אני לא מרגישה נוח מספיק לקרוא לה כך. נישאר עם "אורית", טוב?) בלי להגיד משהו על גון הקול הייחודי שלה.

בפעם הראשונה ששמעתי אותה, הדבר שבלט לי במיוחד בה היה הפער שבין המראה ? תלתלים בלונדיניים ארוכים, שפתיים משוחות באודם ? ובין הקול הנמוך והחרוך שלה.

כמו אצל רבים מבני דורי, גם אני התחלתי להקשיב ליהודים בתיווכה של נינט טייב. נראה שהייתי צריכה שיסננו עבורי את הדיסטורשן כדי להגיע למילים. אתם יודעים איך זה בחורות זקנות. רעש מפריע להן להבין במה מדובר. אז אחרי שהקשבתי למילים, הבנתי שהן נכתבו במיוחד לקול של אורית. כנראה כששרים על המקומות הנמוכים בחיים, צריך להביא לא רק את הרגש המתאים אלא גם את הקול המתאים.

מזל טוב לאורית שחף, והנה אחד השירים הראשונים שהיא והיהודים הקליטו, "הזמן שלך":

האורבנית

ג'יין ג'ייקובס ? לא עוזבת את העיר

אני אוהבת ללכת ברגל. גם בתור ספורט וגם בתור דרך חיים. הדרך שלי עוברת בדרך כלל בעיר. בעיר שבה אני גרה, בעיר שבה אני עוברת בדרך לעבודה, ולפעמים גם בעיר שבה אני עובדת. אני אוהבת במיוחד לצעוד בפעם הראשונה בדרכים שבהן עברתי רק ברכב.

פתאום סדרי העדיפויות משתנים, אין חגורת בטיחות ששורטת אותי בצוואר ויש אנשים זרים לגמרי שמשאירים עלי סימנים כשהם חולפים על פניי (שמפו נעים ? יש! עשן סיגריות ? איכס!).

בשבת שעברה (7 במאי) נקרתה בדרכי הזדמנות לצעידה עירונית מסוג קצת יותר מודע שזה שהורגלתי אליו. Jane's Walk הוא שמו של אירוע הצעידה העירונית שבו השתתפתי, ושעליו אספר בקצרה בעוד כמה שורות.  אבל קודם כל כמה מילים על ג'יין, שעל שמה ובהשראתה התרחש האירוע הנ"ל.

ג'יין ג'ייקובס (Jane Jacobs) הייתה אקטיביסטית עירונית שלחמה למען זכויותיהם של תושבי הערים (הרבה לפני שכולנו למדנו לדקלם "ריאות ירוקות"), וחיברה מאמרים וספרים בנושא תכנון עירוני והקהילות החיות בערים.

ספרה הידוע ביותר, "The Death and Life of Great American Cities", שראה אור לראשונה ב-1961, הוא התנ"ך של מתכנני הערים בעולם משנות ה-60 ועד ימינו. בספר הזה שטחה ג'ייקובס את האידיאולוגיה שלה, שעיקרה הקשר החזק שבין המרחב העירוני והאנשים שחיים בו.

ג'ייקובס יצאה נגד התפיסה המודרניסטית שגרסה כי ערים צריכות להיות מתוכננות כך שיענו על פונקציות שונות. היא טענה שעיר אינה יכולה לשמש מערכת של פונקציות מתוכננות ומחושבות, וכי יש להתחשב במגוון העירוני ? בקהילות השונות המאכלסות את הערים, בנופים שבהן ובכל מה שהופך אותן ממקומות שיש בהם אנשים - לערים.

בזכות השפעתה הגדולה על האופן שבו אנו תופסים היום את המושג "עיר" הוחלט ב-2007 לקיים בערים גדולות ברחבי ארצות הברית סיורים עירוניים שיבחנו אספקטים שונים במגוון העירוני שביום יום אנחנו נוטים שלא לתת עליו את הדעת בצורה מפורשת.

השנה הגיעה המסורת המבורכת הזו גם לתל אביב. כאמור, בסוף השבוע שעבר התקיימו כמה אירועי צעידה שכותרתם Jane's Walk. חברי חד העין צד אותם באינטרנט, הצליח לנתק אותי ממרתון "מחוברות 2", ויחדיו פקדנו את אירוע הצעידה "חפירות ? אבן גבירול" בהדרכתו המחכימה והנעימה של האדריכל עודד הס. דרך הפריזמה של ג'יין ג'ייקובס האזור המוכר לי כל כך נראה פתאום שונה. והרבה יותר מעניין. פחות "עיר". יותר "אנשים".

הסופרת

אלכסנדרה הורוביץ ? חיי כלב

השבוע עיינתי, כמנהגי משכבר הימים מאז שהתחלתי לכתוב את הבלוג הזה, ברשימת רבי המכר של "הניו יורק טיימס". תמיד טוב לדעת מה קוראים מעבר לים, למקרה שאני פה אחליט שבא לי לסגור מחשב ולפתוח ספר. הפעם צד את עיני ברשימת ספרי העיון ספר בעל כותרת מעוררת עניין: "Inside of a Dog".

פעם בכמה זמן אני נדרשת לסוגיית הכלבים-חתולים. לרוב זה קורה כשאני נתקלת בחתול ומגיבה בצורה שאינה מכבדת את גילי ואת החתול. כן, אני כנראה בן אדם של כלבים. לא כולם, אבל את אלה שאני אוהבת ? אני ממש אוהבת.

כך קרה שבחרתי לבדוק מיהי אלכסנדרה הורוביץ (Alexandra Horowitz), מחברת הספר שעוסק בחיים כפי שהם נראים מנקודת מבטו של כלב. פרופ' אלכסנדרה הורוביץ היא מרצה לפסיכולוגיה באוניברסיטת קולומביה בניו יורק ומומחית לקוגניציה של בני אדם, קרנפים, קופי בונובו וכלבים ? תודו שלא ידעתם שיש תחום דעת כזה.

בספרה היא מתארת חוויות שעוברות על כלבים בחיי היום יום. לשם כך היא משלבת בין דוגמאות מחייהם של כלבים שהיא מכירה ובין כלים מקצועיים-אקדמיים. התוצאה עשויה לעניין לא רק חובבי כלים אלא את כל מי שאוהב להתבונן בעולם ולנסות להבין מה הוא חווה.

ובקשר לחתולים: לאחרונה אני מגלה בגרות ואיפוק, לפעמים אף סוג של פוזיטיביות, במפגשים עם רפי השחור, החתול של המורה שלי לאנגלית. מעניין מה הוא חושב עליי...