אני לא יכולה להניח את האצבע על הנקודה המדוייקת שבה פיתחתי שנאה כלפי העיר הזו. אני מניחה שזה קרה לפני כשנה וחצי- שנתיים, במקביל להעמקת הפעילות שלי למען הכלבים הנטושים בעיר. לא יודעת מה חשבתי שיקרה כשהפכתי את הבית שלי לחמ"ל מאולתר של מקריSOS,  אבל כנראה שלא ציפיתי שאהפוך משגרירה נאמנה לאויבת.

אני לא יודעת אם 'שגרירה' הוא המינוח המדוייק לתאר את מה שהייתי, הרי תמיד תחזקתי יחסי אהבה- שנאה עם העיר, אבל בסך הכל אפשר לומר שחייתי כאן בשלום. ניסיתי להפוך את הלימונים ללימונדה ולהראות שהפערים בין אשדוד לבין המרכז קצרים אפילו יותר מהמרחק הפיזי המפריד בין שני האזורים הגיאוגרפיים, ושהפריפריה היא בעצם פיקציה.

 

 

פעם, בתקופות דומות של הפצצות, המצב המתוח עורר בי תחושת סולידריות, עד שהבנתי שמדובר בבלון נפוח וריקני, ואין שום דבר סולידרי או שפוי במצב הזה. הסבב האחרון (עצם העובדה שמגדירים אותו כ'סבב' היא בלתי נסבלת בעיניי) הוא ללא ספק הקש ששבר את גב הגמל, הרצוץ והעייף גם ככה.

במצבים דומים בעבר תמיד הרגשתי שהחיים ממשיכים וצריך להתמיד בשגרה, ומעולם לא הבנתי אנשים שהתמלאו ברגשות חרדה לנוכח אזעקה פה או צבע אדום שם. לא שחלילה זלזלתי בתחושות הללו, זכותו של כל אדם לרגשותיו, אבל זה פשוט חלף על פניי מבלי לחדור לי מתחת לעור.

 

 

אני גם לא מאלה שחושבים שצריך למחוק את עזה מעל פני המפה, לצאת במבצע צבאי נרחב או לסרט ההמשך של עופרת יצוקה. הנסיבות של האירוע הנוכחי, או הסבב הנוכחי אם תתעקשו, ברורות לי לחלוטין ואני אפילו מקבלת אותן בהבנה, ובכל זאת, משהו בגישה שלי השתנה.

אלה כנראה היו האזעקות שהופיעו בתדירות מדוייקת של אחת לשעה והפילו את הלב שלי כל פעם עמוק יותר לתחתונים (אני עדיין מחפשת אותו, אגב). זה לא שבכיתי או נכנסתי למצב של היסטריה, אלא פשוט מצאתי את עצמי צפה בין אזעקה לאזעקה, בהיעדר דרך מוחשית יותר לתאר את המצב שלי.

 

 

לא נסעתי ללימודים, כי פחדתי שאזעקה תתפוס אותי באוטובוס, וזו בערך החרדה הכי גדולה שלי. לא יצאתי עם הכלבות לטיול ארוך, כי בחוץ השקט כל כך מתוח עד שרק מטוסי חיל האוויר מצליחים לחתוך את השתיקה כל כמה רגעים. לא עבדתי ולא הצלחתי לחבר ולו משפט קוהרנטי אחד עד לרגע כתיבת שורות אלו, כי הריכוז אבד לו אי שם במתקפה הראשונה.

מה כן עשיתי? ישבתי מול המחשב כל היום, בין אזעקה לאזעקה. לחצתי מדי פעם ריפרש על עמוד הבית של Ynet כדי לבדוק האם הפיצוצים ששמעתי אכן התרחשו בישוב הסמוך או שכבר מדובר בקולות תהודה שנוצרו בראש שלי (הם אכן קרו, למקרה שתהיתם).

למרות חוסר היעילות, הצלחתי להגיע לשתי תובנות מעניינות: האחת נוגעת לקלות הבלתי נסבלת שבה אנחנו נזרקים למים העמוקים כמעט ללא שום התראה. מה שיותר מדהים הוא שאנחנו מצליחים להסתגל למצב החדש כמעט בין רגע.

לפני הסופ"ש, עוד הייתי עסוקה בהכנת המטלות שלי לקראת השיעור ותכננתי לקפוץ לעזריאלי לפני כן, כדי לבדוק האם במקרה מישהי התחרטה והחזירה את השרשרת של מארני לסניף שלH&M  כי הבינה שאני והיא נועדנו אחת לשניה.

 

 

כמה ימים אחר כך והמילים היחידות כמעט שאפשר למצוא בלקסיקון שלי הן 'יירוט', 'פיצוצים' ו'כיפת ברזל'. משונים החיים האלה, לא? פתאום, גם אם ברור שזה עניין של כמה ימים עד שיעבור זעם, המציאות הזו הופכת לשגרה שלנו, ואיתה אנחנו לומדים להסתדר, כל אחד בדרכו.

התובנה השניה נוגעת דווקא לפילוג שנוצר בין כל מי שהוא 'דרומי' וחי בקו האש, לבין כל מי שהוא 'צפוני' וחי כביכול בבועה. פתאום כל המקומות שאליהם אנחנו נוסעים בדרך כלל לצרכי עבודה/ לימודים/ בילויים, הופכים למעין עולם מקביל שהמציאות וקצב החיים בו אחרים לגמרי.

קל לנו להפנות אצבע מאשימה לכיוון המרכז, ואפילו לקוות בסתר (או בגלוי) ליום שבו ינחת הטיל הגורלי הזה בלב תל אביב וכביכול יעיר את ההיפסטרים משנתם. פתאום הקו הלא רשמי בין המרכז לבין הפריפריה הופך להיות מוחשי מתמיד, ואנחנו פשוט לא מסוגלים להבין איך 'הם' ממשיכים בשגרה הרגילה, בעוד אנחנו חיים בצל המתקפות.

ובעצם, למה שיבינו? איך אפשר להבין מצב נוראי כל כך, ומה אנחנו מצפים ש'הם' יעשו כאות הזדהות? יפספסו יום עבודה? ישמיעו סירנות ברחבי הבית? מה אפשר לעשות? הרי גם במלחמת לבנון השניה, כל מי שהשתייך לאזור גיאוגרפי מסויים, חי את חייו כרגיל, בין השאר גם תושבי הדרום, בעוד שתושבי צפון הארץ חוו שגרה נוראית.

 

 

אז זהו, הוצאתי קצת קיטור, מסתבר שדרושות בסך הכל כמה שעות של שקט רצוף כדי להצליח לפרוק קצת מטען ולכתוב כמה משפטים. זה מבחינתי גם מכתב הפרידה שלי מהעיר, לקראת העזיבה הצפויה בסוף החודש, אחרי למעלה משני עשורים שבהם חייתי באותו מקום.

 דירה כבר יש, תאריך מעבר כבר יש, אפילו את הארגזים התחלנו לארוז. אז למרות שאני קצת שונאת אותה, במובן מסויים אני גם תמיד אמשיך לאהוב אותה, למרות כל הפיצוצים והבעיות, ואקח חלק ממנה איתי ל'שם', כשאני כבר לא אחיה 'כאן'.

 

לבלוג של לובה

תגיות