מסע שהתחיל לפני כחמש שנים עומד להסתיים תוך שבועיים ולפתוח תקופה חדשה. מסע שהתחיל לפני כחמש שנים מרוכז כרגע בחמש מזוודות ענק, מפוצצות ציוד לתינוקות, העומדות ארוזות ליד הדלת. מזוודה לכל שנה, ובכל מזוודה דמעות, פחדים, תקוות והרבה מאוד אהבה.


תקציר הפרקים עד עכשיו: לפני עשר שנים חזרתי להיות רווק מבוקש בתל-אביב עם דירת לופט מהממת, לא לקח הרבה זמן באותה שנה והכרתי את אריק. כמה חודשים אח"כ אריק הפך להיות בעלי בטקס על גג הדולפינריום ז"ל עם הפנים לים ולבריזה המבורכת (ללא ברכת הרבנות בישראל, אבל לא ביקשנו רשות). טיילנו לכל מקום כמעט שאל-על מגיעה אליו (בעלי היה דייל) וכשהוא החליט להפסיק למלצר בשחקים המשכנו לטייל ולחגוג את 'החיים הטובים'. אבל ? משהו היה חסר.


משבר גיל ארבעים, שקיבל חיזוק על ידי הודעת פיטורים ממקום עבודה אהוב שהשקעתי בו יותר מרבע חיי, היה בעיטה לביצים. מעמדת מנהל בכיר במוסד תרבותי מהמוכרים בארץ מצאתי את עצמי בלשכת העבודה, מחסל חסכונות בבנק ומנסה לשרוד כלכלית. הייתי חייב לפתוח חיים חדשים ולהמציא את עצמי מחדש בשוק העבודה. כשהצעות העבודה איחרו להגיע, שיניתי כיוון מהפקה וניהול תרבות ליחסי ציבור. התמחתי במשרד קטן (שם הייתי צריך לשקר בנוגע לגילי כדי להתקבל) ואז ? אזרתי אומץ ופתחתי את משרד יחסי הציבור שלי. אבל ? באמת משהו היה חסר.


הכתובת אולי הייתה על הקיר, אבל לנו לקח הרבה זמן לקרוא אותה. תל-אביב הייתה צריכה להיות מוצפת ילדים להומואים שהגיעו מפונדקאות ומהורות משותפת, כדי שגם אני אאמין שזה אפשרי. שגם אני יכול להיות אבא.


אני משער שאנחנו כולנו כפופים למוסכמות חברתיות. גם הדומים וגם השונים. בעוד שחברי לגרעין הנח"ל הקימו תאים משפחתיים והתחילו להביא ילדים בעולם, אני 'השקעתי בעבודה' או 'השקעתי בעצמי', בעוד תואר באקדמיה, בעוד שפה שלמדתי, בעוד טיול לחו"ל. חברים טובים שהיו לי מהתיכון ומהצבא פשוט נעלמו עם השנים, כי לא היה לי על מה לדבר איתם. לא על חיתולים, לא על הנקה ולא על עקומת גדילה ואיפה נמצא הג'ימבורי הכי מומלץ בעיר. הטמעתי בעצמי את העובדה שיש אנשים שאין להם ילדים משלהם וחייהם שלמים ומלאים.

 

למעשה, בשלב מסוים הייתי כל כך בטוח בחיי כ"ערירי זוהר" שאפילו סירבתי די בגסות להצעת 'הורות משותפת' שהגיע מחברה לעבודה. מדי פעם הייתי מוזמן לחגיגת יומהולדת של ילד מהמשפחה או של חברים קרובים. הייתי מגיע, מעביר ליטוף על הראש, לפעמים עושה לקטן 'אווירון'. אבל ? הדחקתי את היכולת, שלא לדבר על הרצון שלי ? להיות הורה.


לדעתי, בעלי היה בשוק טוטאלי שהצעתי לו ערב אחד שנלך לפגוש אישה אנונימית איתה התכתבתי מספר ימים באתר להורות משותפת. לא חשבתי על הנושא, לא עשיתי לעצמי רשימות של בעד ובנגד. איכשהו מצאתי את עצמי מציץ באתר שוב ושוב, לבסוף אוזר אומץ ושולח הודעת 'אהלן' ותוך יומיים יושב בבית קפה במרכז תל-אביב ומראיין אימא לעתיד, שמצידה עשתה לנו צ'ק אין כללי לפי רשימות שהכינה בבית.


גיליתי, שלכאורה, מאוד קל להביא ילדים לעולם. מה שהזכיר לי שהחבר הראשון שלי מהתיכון ש'נכנס להריון' פשוט קיבל את הבשורה מחברתו באותם ימים שאפילו לא טרחה להיזהר, או להודיע לו מראש על כוונתה להיכנס להריון. גיליתי, שכל מה שצריך הוא כימיה (שהייתה) עם אותה בחורה. חשבון בנק עמיד לחתום מראש על דמי מזונות (ויש חשבון בנק עמיד טפו, טפו, טפו), זרע בריא (בדקתי באיכילוב ויצאתי תותח!) וחוזה משמורת משותפת. מאוד פשוט.


מאוד פשוט? לא בדיוק. חוזה המשמורת המשותפת כולל מראש את כל התנאים בהם יגדלו ילדים הנולדים להורים שאינם בני זוג בחיים. ובסוף פגישה עם עורכת הדין שלי שעברה איתנו על סעיפים וקווים מנחים, יצאנו לרחוב התל-אביבי ואריק שאל: "אתה מבין שהילד שלנו לא יהיה איתנו חלק מהחיים שלו?"


וזה היה בום. בום אדיר למוח. מגישושים על להביא ילד לעולם הבנו לפתע שמה שחסר לנו בחיים הוא ילד משלנו. משהו של שנינו ושיהיה רק שלנו מכאן והלאה. יצירה שלי ושלו, ללא תנאים של העולם האחר. בלי להכניס למשוואה הזוגית שלנו עוד צלע, בלי לבקש אישור ממשהו אחר על כל שלב ושלב בחיי הקטן. תינוק שהוא פרי אהבה שלי ושל בן זוגי בחיים. רק שלנו.


בעזרתם של אנשי סוכנות הפונדקאות שלנו יצאנו לדרך האמיתית. זה לקח זמן, אנרגיה, דיונים, ויכוחים. אפילו ריב אחד מרכזי באמצע ? אבל ? היום. שבועיים לפני הנסיעה להודו, כשציוד לשני בוגרים וזוג תאומות ממתין ארוז במזוודות מפוצצות ליד הדלת, כולל תשע (!!!) פחיות אוכל לפעוטות במשקל 10 ק"ג. ביגוד, משחות, חיתולים (טטרה, פלנל ועוד שם ששכחתי ועוד לא הבנתי מה ההבדל), בקבוקים, סטריליזטור, מושב אמבטיה, מנשאי תינוכיס, סל-קלים, מוצצים, טיפות נגד גזים, משחות החתלה וספרים לקישוט העריסה (רשימה חלקית בהחלט) ? אני מבין כמה אני הולך לקראת שינוי בחיי. שינוי מוברך המגיע כולו מאהבה.


בפרק הבא: למה אין הוראות שימוש על חבילות טיטולים?