המלחמה בדרום: אי אפשר להתרגל לפחד
ממשלות ישראל לדורותיהן אימצו את המושג איפוק הוא כוח ואני, אני הרגשתי את החולשה. והתקשורת, אויש התקשורת' שמודעת לכוחה בהעלאת נושאים חברתיים לסדר היום הציבורי, בחרה גם היא במודע שלא לדווח כאילו ואלו לא נפלו. יחד עם הממשלה העצימה את היותנו הקול המושתק.
והדרום שלי, הדרום שהוא חלק מהזהות הבלתי נפרדת שלי בער. אחת לכמה שבועות שבירת הנגב שלי ספגה אזעקות וטילים שהשביתו את נפש הילדים ואז את הלימודים ותוך כדי את העסקים הקטנים שלנו. וככה אבדו להם ימים ארוכים ושלמים של שגרה ופרנסה.
והחודשים האחרונים אופיינו במאות טילים על הדרום ובהבלגה של הממשלה. השכנים שלנו קבעו לנו איך יראו חיינו ומתי. ואנחנו ישבנו בבתינו כועסים, פוחדים, מתוסכלים. ומשם הדרך להפוך לשני עמים הייתה מהירה. לא, לא העמים בחלוקה הטבעית שלהם. הפכנו לעם הדרום ולכל השאר. אנחנו כעסנו על בועת תל אביב. הבועה שסירבה להתנפץ, שהתעלמה מאתנו, שלא הזכירה אותנו אפילו לא בסטטוסים שלה. בזמן שאנחנו כתבנו על האזעקות שלנו, על הצבע האדום, הם כתבו על הבילויים שלהם, על הצבע הוורוד. ורק רצינו שהם יעצרו לרגע ויצעקו אתנו "נתניהו, ברק וגנץ יש כאן מלחמה. תפסיקו להתעלם ממנה".
אבל זה כמעט ולא קרה. חיסולו של ג'עברי לווה בקריאות התרגשות של ימניים ושמאלניים, של חרדים וחילוניים, של נשים וגברים אבל בעיקר של דרומיים. ההתרגשות הזאת אחזה בנו לא כי רצינו מלחמה. רצינו שההם שזורקים עלינו טילים י-פ-ח-ד-ו. שהפחד מצה"ל שלנו יגרום להם לדממה ויציל את הנפש של הילדים שלנו. הילדים ששנים אחרי שנגמלו חזרו להרטיב, שחלקם מחפשים לישון עם ההורים, הילדים האלו שמרגע שהגיעו ליום כייף סתמי בלונה פארק שאלו איפה יש כאן ממ"ד, שכל רעש של רוח או אופנוע מקפיצה אותם בריצה למקלט.
האמת שגם אותנו, אבל אנחנו לא נודה שרובנו נפגעי חרדה כי אמרו בתקשורת שנים שאין נזק ואין נפגעים. ושעתיים אחרי החיסול בדרך אל ההורים שלי לאסוף את הבת שלי, אזעקה. רציתי להישמע להוראות פיקוד העורף ולעצור בצד אבל לא הצלחתי. מעלי רחפו ארבעה טילים ושובלי עשן. הם היו זוהרים והרגשתי שאם אשכב בצד על המדרכה כל הארבעה יפלו עליי. אז נסעתי במהירות איומה תוך צעקות של פחד לעולם שמיציתי את מלחמת ההתשה הזאת ואני רק רוצה הביתה. לממ"ד שלי. חדר משחקים שהוא ההגנה שלנו, ששם אני הכי בטוחה, ששם לא יפגעו בי.
ומהרגע הזה כבר עברו יותר מ 60 אזעקות בשלושת ימי הלחימה וטרם התרגלתי לעוצמת האזעקה שמפלחת לי את הלב, לרגליים הרועדות, לחשש לחיי המשפחה שלי והחברים, לאחיין הקצין שנמצא במדים. ובין אזעקה לאזעקה אני משוחחת עם ח"כ מוץ מטלון לוודא שהוא יעזור לנו העצמאים גם הפעם ומחפשת כל מידע על מה יקרה לנו בבנק ביום שאחרי ומה יהיה עם רשויות המסים. אבל המחשבות קצרות כי מיד יש עוד אזעקה ועוד אחת ועוד אחת. ויש גם המון טלפונים מזמינים לעזוב את העיר.
ואני לא יכולה. זה הבית שלי, כאן המשפחה והממ"דים שלנו הם הכי בטוחים לנו בהרגשה. וברגע אחד הכול משתנה. טיל על תל אביב. מיד הזמנתי את כל החברים משם להתארח אצלנו והם כעסו. כעסו על שהתבדחתי אבל אז הבינו את מה שסירבו להבין מזמן. אזעקה זה מפחיד. טילים הורגים. חוסר שגרה זה נורא. וככה זה בשגרה שלנו כבר שנים. זה קורה פתאום, בלי שום הכנה, בלי שיחלקו לנו לפני כרוזים.
אחיי תושבי המרכז. מרגע זה אין אתם ואנחנו, לכם ולנו. מעכשיו אנחנו שוב באופן טבעי עם אחד. מעכשיו אני מצפה שבפצמ"ר הראשון שייפול בעוטף אחרי המלחמה והוא ייפול, תצעקו אתנו ברשתות החברתיות, בהפגנות, בתקשורת, שאף מדינה ריבונית לא תרשה דבר כזה. תצעקו שאנחנו מגנים עליהם, על תושבי העוטף כדי שלא נחפש אחר כך את מי שיגן עלינו. וכעם אחד ראוי שנישא תפילה אחת: שאחרי המלחמה תפתח לה גם דרך מדינית אבל עד אז, תנו לצה"ל להצליח.





React to WordPress