למה לא הודעתם שאתם נוסעים?
"למה לא הודעתם שאתם נוסעים?", שאלה אותי מישהי. "אם היינו יודעים מראש, היינו מצטרפים גם אנחנו. הילדים היו נהנים יחד. ממש חבל. למה לא אמרת משהו?", היא מוסיפה. השיחה הזו מתקיימת אחרי שאני מספרת לה שאנחנו נוסעים לחופשה באילת עם הילדים.
"אז עם מי אתם נוסעים?", היא שואלת.
"אף אחד", אני משיבה לה, "רק אנחנו".
"יכולתם להגיד משהו, היינו מצטרפים בשמחה".
כן, הם היו מצטרפים בשמחה וכן, הילדים היו נהנים יחד, אין ספק. אפילו קצת קל יותר עם מבוגרים נוספים בסביבה. אבל רצינו קצת אותנו. רכב אחד, משפחה אחת ? אבא, אימא וארבעה ילדים. כמה חשוב לא לשכוח עד כמה יקרים הדברים המובנים לנו מאליהם.
נסיעה משפחתית כזו, מזככת מתוך החיים את היסודות הבסיסיים ביותר מהם בנויים חיינו. בכולנו זה נוגע. כולנו צריכים לשלוח יד מדי פעם ולדלות מתוך הגיגית הענקית שלנו את האבנים הטובות. הנכסים בעלי הערך הרב ביותר. אנחנו מביטים בהם כמי שמוצא תכשיט ישן שאבד ונמצא פתאום. כל התכונות שלו, אלו שגרמו לנו להתאהב בו ודהו עם הזמן, הפשטות הגלומה ביכולת לקרוא לו שלנו, אנחנו נזכרים בכל מה שגרם לנו לדבוק בו פעם. בדיוק כפי שעוברים עם מסננת ומסננים עד שמוצאים זהב.
נכון, אנחנו יחד כל הזמן, חיים באותו הבית, זה לצד זה. קמים בבוקר, מתארגנים יחד, נפגשים עם תום יומו המורכב של כל אחד מאיתנו, אוכלים באותו מטבח, יושבים מול אותו המחשב, משוחחים, רבים, מתפייסים, בוכים, צוחקים, חולקים חוויות. חיים. לשגרה יש אינרציה משלה. בתוך ים המטלות, הריצות, החוגים, הבעיות שיש למצוא להן פיתרון, והפתרונות שמעוררים בעיות חדשות, קל לשכוח שאם מוציאים אותנו מכל זה, רק לכמה ימים, אנחנו שוב מגלים כמה טוב להיות יחד.
אז ארזנו את כל החבילה ודחסנו אותה לתוך האוטו לקראת הנסיעה הארוכה. כשהקטנה בכתה עצרנו בדרך, שרנו, שיחקנו, נמנמנו, סיפרנו בדיחות, כעסנו, התפייסנו, "אמא תביאי לי", "אמא תיקחי לי", "הוא חטף לי", "היא אמרה לי", "אבא, תחליף דיסק", "לא הוגן ששומעים דווקא את הדיסק שהוא רצה", "תמיד מוותרים לו בגלל שהוא קטן", "תעשי לי צמות", "לא לצעוק, הקטנה נרדמה", "אבל ביקשתי לא לצעוק", "בלי פירורים!", "איפה הפקק של הבקבוק?", "אני עייפה", "אני לא מצליח להירדם", "נו, מתי נגיע?", "זה עוד רחוק?", "מה יש לאכול שם?", "היא נתנה לי מכה!", "היא תמיד אומרת שזה בטעות", "את האימא הכי יפה בעולם", "אני לא אוהב אותך, אני רוצה רק את אבא", "אבא מעצבן", "אל תוריד את החגורה!"
ארבעה ימים של יחד, ארבעה ימים של קסם גדול ומשפחה אחת שנזכרה איך שכל אחד ואחד חשוב ושייך כל כך לתמהיל הזה שלנו. לפאזל שיצרנו יחד ושלעולם אינו שלם באמת אלא אם אנחנו כולנו יחד. נכון שחופשה כזו לעולם אינה חפה מאירועים. מדי פעם יהיה מישהו שיכעס, מדי פעם מישהו יחליט להחביא לאחים שלו את שלט הטלוויזיה (רמז ? הם לא היו בעניין של ערוץ הופ), מישהו לא יהיה מרוצה ממשהו לפחות אחת לשלוש שעות ובממוצע, ילד אחד יישלח להירגע בחדר השני בתדירות של אחת ליום וחצי. אבל כמה חשוב לזכור להיות יחד. כמה חשוב לשדר לילדים את המסר הזה, כי גם אם קשה לפעמים נלמד להסתדר, גם אם רבים אפשר לשבת יחד ולמצוא פיתרון, נלמד להתפשר וליהנות יחד על אף שלכל אחד מאיתנו יש רצון משלו והעדפות משלו.
לדעת להעריך זה את זה, כל יום לעשות מעשה נחמד עבור מישהו, לציין את מי שהצליח להתעלות מעל הרצון הכול כך אנושי לעקוף, לנצח, לקחת, לקבל את שלו ולהיות ראשון. להסביר להם כי הקן הזה הוא המקפצה שלהם לחיים והבית החם והרך שתמיד יוכלו לחזור ולנחות בו, בזרועותינו, אבל גם זה בזרועות זה. אחד בשביל השני.
כי מעבר לחיי היומיום של אבא, אמא וארבעה אחים, שני בנים ושתי בנות, מעבר לשגרה שלעיתים עולה על גדותיה בבכי, כעס ומריבות של אחים, יש שם שישה בני אדם וכל אחד מהם הפקיד חלק מליבו אצל האחר. אחד בשביל כולם, כולם בשביל אחד.
משפחה.
ואם יוצא לכם במקרה להתארח בזמן הקרוב באילת ואתם לא מצליחים להבין היכן, לכל הרוחות, נמצא השלט של הטלוויזיה, אולי כדאי שתנסו לבדוק בתוך המגירה בארונית שליד המיטה..





React to WordPress