לילי אלן שוב מסתבכת. 3 הנשים שעשו לנו את השבוע

סוזן סטייסי ללא פילטר

היא נבחרה למילת השנה של מילון "אוקספורד" ולא בכדי: כוכבניות משתמשות בה כדרך למשוך תשומת לב מהתקשורת, גולשים מעלים תמונות של עצמם כדי לגרור תגובות מחמיאות ואפילו ברק אובמה חטא בצילום עצמי מתלהב בלוויה של נלסון מנדלה. אך בעוד שבמרבית המקרים תמונת ה"סלפי" היא ביטוי ליהירות ושטחיות – השבוע הוכיחה אישה אמריקנית אחת כי היא יכולה גם להציל חיים.

בעלה של סוזן סטייסי מקנטאקי, ששמע אותה משוחחת בטלפון עם גבר זר, הכה אותה באקדח והשאיר אותה מדממת על רצפת חדר השירותים בביתם. אחרי שגילתה שהבעל תלש מהקיר את כבל הטלפון וכי בנייד שלה אין קליטה סלולארית אלא רק וויי-פיי, סוזן פנתה למוצא ההגיוני היחידי – הרשתות החברתיות. היא העלתה לפייסבוק תמונת סלפי שלה בוכייה ומדממת, עם שלוש מילים: "הצילו, בבקשה מישהו".

המשטרה, שהגיעה לביתה, מצאה את אקדחו הטעון של הבעל בגינה ועצרה את בן הזוג האלים כמה רחובות משם. סוזן הימרה על כך שהחשיפה הגדולה בפייסבוק תביא לה עזרה מיידית וצדקה – אי אפשר היה להתעלם מהתמונה המזעזעת שלה.

בעמוד הפייסבוק של סטייסי אפשר למצוא לא מעט תמונות "סלפי" אופייניות, כאלה שמציגות אותה מזוויות מחמיאות במיוחד וכפי שהיא היתה כנראה רוצה שהעולם יראה אותה – יפה, רזה, מאופרת בקפידה. אין בינינו מי שלא צילמה תמונה כזו ביום טוב והעלתה אותה לפייסבוק ולאינסטגרם כדי לסחוט כמה לייקים, אבל בניגוד לתמונות המהונדסות והמחושבות שזכו לכינוי החיבה הזה, דווקא התמונה הזו של סוזן סטייסי היא "סלפי" אמתי.

הטכנולוגיה החדשה אולי מאפשרת לנו לערוך את המציאות בעצמנו עד שתשקף תפיסה אידיאלית, אבל סטייסי התגברה על הבושה ובחרה לחשוף את עצמה כפי שהיא – חבולה, נואשת, אבודה, קורבן. בתוך ים צילומי השקיעות, התינוקות המתוקים וכוסות המשקה הפוטוגניות, הפך הצילום המחריד שלה ליוצא מן הכלל שמעיד על הכלל - על עולם שבו רובנו חוששים להביט אל תוך עדשת המצלמה ולהראות את המציאות כפי שהיא.

אושרת בכר שוברת את תקרת הזכוכית

השבוע האחרון היה שבוע משמעותי במיוחד לנשים בצה"ל: לראשונה בהיסטוריה מונתה קצינת רפואה לתפקיד רופאת יחידת "דובדבן", ובמקביל נודע כי רס"ן אושרת בכר תהפוך בקרוב למג"דית הקרבית הראשונה. בכר תפקד על גדוד "איתם" מחיל האיסוף הקרבי ותקבל דרגת סא"ל בהגיעה לתפקיד. מדובר בפריצת דרך - עד היום שימשו נשים כמפקדות גדודים בעיקר בתפקידי הדרכה ותקשוב, ובחיל האוויר הגיעה קצינה לתפקיד סגנית מפקד טייסת.

בכר מצטיירת כאשת חיל שהצליחה להתקדם מתפקיד לתפקיד. היא מכונה על ידי עמיתיה "פייטרית", ובכל האייטמים שבישרו על מינויה צוין שהיא נשואה לרס"ן בהנדסה קרבית, שאף הוא שואף להיות מג"ד. המהדרין הוסיפו גם תמונה שלה במדים, מחובקת עם בתם בת השבע. "אין שום קושי שאי אפשר להתגבר עליו", אמרה בראיון בעבר ל"חדשות 2" באינטרנט. "אני לא חושבת שכל אחת הייתה בוחרת לעשות את זה, אבל עם עזרה וגיבוי מההורים והמפקדים זה אפשרי - ולא הייתי מצליחה בלי זה".

הסאבטקסט ברור: כל אישה יכולה להתקדם ולהגיע לעמדה גברית, לשבור את תקרת הזכוכית ולהתגבר על הקושי הגדול של שילוב קריירה מצליחה עם גידול ילדים וזוגיות עם בעל שאפתן לא פחות, בתנאי שיש לה תמיכה מהסביבה. "לא הייתי מצליחה בלי זה", הצטנעה בכר, אז עוד קצינת האג"ם של בית הספר לאיסוף קרבי, ומיהרה לתת קרדיט למי שעזר לה להגיע לאן שהגיע למרות הכל, כלומר, למרות היותה אישה.

לא מפתיע לגלות, אם כן, שבכר והרופאה הקרבית שמונו השבוע הן רק טיפה בים. חמישה אחוזים בלבד מסגל הפיקוד הבכיר בצה"ל (דרגת אל"מ ומעלה) הן נשים, וגם בקרב סגני האלופים מספרן זניח – רק 13 אחוזים. האלופה הראשונה, אורנה ברביבאי, מונתה לתפקידה רק ב-2011 וגם היא משמשת בתפקיד מנהלתי - ראש אגף כוח האדם בצה"ל. הו, האירוניה.

כמעט מגוחך לחשוב שאישה היא זו שממונה על כוח האדם בצבא שבו מרבית הבכירים הם גברים, שבו אישה שמקודמת לראשונה לתפקיד קרבי נחשבת לסוג של סופר-וומן, שבו גם בשנת 2014 עדיין רואים לנכון לציין בהשתאות כל הישג נשי ולהכניס אותו לדפי ההיסטוריה. בגרמניה, כזכור, מונתה לפני חודש אישה לתפקיד שרת ההגנה, אבל אצלנו אפשר רק לחלום על היום שבו נראה כאן אלופה מבצעית – או אפילו רמטכ"לית, רחמנא ליצלן.

לילי אלן פותחת פה גדול

מאז ראשית ימי תעשיית הפופ, תמיד היו אמנים שיצאו נגדה ונגד החזון המזויף שהיא מוכרת. לעיתם קרובות מדובר בכלל בכוכבות שמצד אחד מדברות על אג'נדה ובד בבד משעתקות את אותם הערכים, אבל מדי פעם אפשר למצוא גם קול בודד שמתריס נגד הכוחות השולטים בתעשייה. הזמרת לורד, למשל, פרצה השנה כששרה על תרבות הבלינג-בלינג והעושר מנקר העיניים של הכוכבים, אבל ארבע שנים לפניה עשתה את זה לילי אלן עם המשפט האלמותי מהשיר The Fear: "הכל אחלה כל עוד אני ממשיכה לרזות".

"תמיד כינו אותי 'פה גדול' כשלמעשה פשוט דיברתי", אמרה אלן השבוע בראיון ל"אסקווייר" הבריטי. "בתעשיית המוזיקה, נשים תמיד נשלטות על ידי מנהלים גברים, שאומרים להן להתנהג כמו קייט מוס - לסתום את הפה, או שאנשים יצחקו עלייך".

אלן תמיד נחשבה לאמנית בועטת, אבל בשיא ההצלחה החליטה לפרוש. עכשיו, אחרי הפלה טבעית ושתי לידות, היא שוב חוזרת באלבום חדש ומסבירה את רגע השבירה שהגיע ממקום בלתי צפוי: "כשגדלתי וחלמתי להיות כוכבת פופ, זה היה בימי הבריט-פופ, כשהדברים הרגישו אותנטיים ואנרכיים. אנשים לקחו סמים ועשו כיף וסקס אחד עם השני וזה לא היה מזויף, זה היה אמיתי. אז סלחו לי אם הרגשתי קצת מאוכזבת כשהגעתי וגיליתי שזו חבורה של אידיוטיות סטריליות ומלאות בבוטוקס שפשוט מסריחות מייאוש".

רגע, מה? אלן מצד אחד מתארת את הפער בין התדמית של כוכבות פופ ובין המציאות, אבל מסתבר שמה שמפריע לה בתעשייה הוא לא הסגידה ליופי ולעושר, אלא התדמית הפרובוקטיבית והמורדת שבסופו של יום מתבררת כזיוף יח"צני. במילים אחרות, ללילי אלן אין בעיה עם זה שכוכבות פופ מתפשטות, לובשות סטייקים או יורות זיקוקי דינור מהפטמות בקליפים שלהן, אלא שמי שעומד מאחורי הבחירה הזו שלהן היא מערכת יחסי ציבור משומנת וגברית שמוכרת אשליה של מרד נעורים.

אבל הביקורת הזו פחות תמוהה כשקוראים את וידויה של אלן, על כך שהרגישה כמו "ילדת הכאפות" של התעשייה וחיה עם תחושה תמידית שכולם צוחקים על חשבונה. זה לא שהיא באמת התאכזבה לגלות שכוכבות פופ מעדיפות סיליקון על קוקאין ופדיקור דגים על אורגיות סוערות. כמו הרבה אאוטסיידריות אחרות, גם היא חשבה לתומה שתצליח למצוא את מקומה בתוך אנרכיה שמעודדת מקוריות ויצירתיות – אבל גילתה שמדובר פשוט בעוד מועדון סגור של ילדות אכזריות.