האם אי פעם שאלתם את עצמכם מה המסר המרכזי של יום השואה עבורנו ובמיוחד עבור ילדים? אתם הייתם הילדים האלו. מה הבנתם בכל שנה ביום השואה? מה הייתם אמורים לעשות מבחינה שיכלית וריגשית עם המידע שהועבר לכם בטקסים, בשירים, בתמונות ובסרטים?

 

כילד קטן ואחראי, הבנתי את הדברים הבאים:
1. יש הרבה אנשים רעים שרוצים להרוג אותנו כל הזמן.
2. צריך לשנוא את הגרמנים ולפחד מהם. לא חשוב שמי שיש היום זה בכלל הנכדים והנינים שלהם.
3. אסור לשכוח ואסור לסלוח (לאנשים שפוגעים בך).

 

אז כילד חכם הפנמתי את המסרים והתנהגתי בהתאם. העמדתי פנים של ילד עצוב ביום השואה, על אף חוסר היכולת להבין באמת מבחינה ריגשית במה מדובר, פיתחתי חשיבה של קורבן ביחס לאנשים אחרים שהם לא יהודים, הספיק לי לשמוע כמה מילים בגרמנית כדי שיתעורר בי רגש של פחד ודחייה ממי שפגשתי, ולא חשוב אם היו אלו צעירים נעימים ואוהבי אדם, שלא עשו לי כל רע.

 

ולמדתי שאסור לסלוח. מבלי להבין שחוסר סליחה מאפשר לגורם הפוגע להזיק לך שוב ושוב. בצורה הזו של חוסר סליחה, אנחנו בעצם מאפשרים לנאצים לחיות בתוכנו לעד ולפגוע בנו ובילדים שלנו שוב ושוב מידי שנה.

 

אני מכיר ילדה מתוקה שלא מזמן נכנסה לבית ספר ולמדה שם על יום השואה. היא פחדה ללכת לישון בלילה כי היא פחדה שהיטלר יבוא. אנחנו מביאים את הטרור של היטלר לחיים של הילדים שלנו. איזה טירוף שנובע מב?ו?רו?ת. ילדים קטנים לא מסוגלים להבחין בין עבר והווה ברמות האלו. ילדים קטנים (ואני חושב שגם הגדולים) לא מסוגלים מבחינה ריגשית להכיל את גודל הזוועה שהתחוללה בשואה, ואני לא חושב שהם בכלל צריכים להכיל את זה.

 

ההשפעות האלו ניכרו לא רק בי אלא בכל האנשים סביבי. מיליוני ישראלים כמוכם.
אני לא יודע מי היו אותם אנשים שישבו אי שם בשנות החמישים והחליטו על המתכונת של יום השואה. מה שבטוח שאותם 4-5 אנשים שקבעו את מסלול החיים של מיליונים, לא היו בעלי הכשרה בפסיכולוגיה. בכל שנה אני נעצב מחדש כשמגיע יום השואה ואני מבין שעוד מאות אלפי ילדים יספגו את המסרים הנוראיים האלו ונפשם תיפצע.

 

עלינו למנוע את הרשמים האלו מהילדים שלנו כמו שאנחנו לא מביאים אותם להלוויות בגיל צעיר, ולא חושפים אותם לזירות רצח ואונס או לזירות אסון. אני מצפה שפסיכולוגים של ילדים יקומו ויעצרו את הנזק הנפשי העמוק שנגרם לילדים.

 

 

אז מה אני בעצם אומר?
המתכונת הנוכחית של יום השואה היא כמו וירוס קטלני שעובר מדור לדור, ואנחנו מזריקים אותו לילדים שלנו ולעצמנו. השואה היא אירוע משמעותי בחיינו כעם ותרבות. אנחנו צריכים להשתמש באירוע כדי לצמוח כעם ולא כדי להתרסק.

 

 

אז מה באמת חשוב להעביר לילדים שלנו לגבי יום השואה?
1. לספר להם על האירוע שהתרחש, כדי שיידעו את העובדות אבל רק מגיל שיוכר מבחינה רישמית כגיל שבו הם מסוגלים להכיל מסרים כאלו.

 

2. ללמד אותם את הדינמיקה הפסיכולוגית שהביאה אנשים לרצוח עם שלם כדי שיוכלו להיות עירניים אם ייתקלו בדינמיקה דומה בעתיד בקרב עמים אחרים ולא פחות חשוב, בקרבנו.

 

3. ללמד אותם שצריך לזכור אבל חשוב לסלוח.

 

4. ללמד אותם שכאשר אנחנו רואים מעשים דומים בעולם, עלינו לקום למען החלשים הללו. לצערי הרב, אני לא יכול לומר שאני או אנחנו עושים את זה. בימים אלו, כל העולם יודע שיש מחנות ריכוז בסגנון נאצי לכל דבר בצפון קוריאה עם כל זוועה אפשרית כולל רצח בכל מיני דרכים סדיסטיות, אונס, התעללות, שיסוי כלבים בילדים ועוד זוועות שאני לא רוצה לתאר, וכל זה לאנשים שלא עשו כלום. רק בגלל גחמות של שליטים סדיסטיים שהכוח בידם.

 

האו"ם הכריז את זה בימים אלו, ואף אחד לא קם לעצור את זה. לא אני, לא אתם, לא ממשלת ישראל. אף אחת ממדינות העולם.

 

 

משרד החינוך חשף אתמול את פרטי תוכנית "בשביל הזיכרון" ללימוד שואה החל מהגיל הרך. קראתי לעומק את עיקרי התכנית. הכוונה של שר החינוך, שי פירון,  היא לעשות סדר בדרך שמתקשרים לילדים בגן את ענייני יום השואה שאליהם הם נחשפים כמו הצפירה, דקת הדומיה והמראות בטלויזיה.

 

מאחר שהדברים האלו קיימים, יש מן החוכמה לעשות סדר בדרך שבה הגננות מדברות על העניין ולא להשאיר דבר כזה לכל גננת בנפרד. הנה ציטוט מכתבה בענין: "משרד החינוך מבקש, ובצדק רב, לסייע לילדים (ובעצם גם להוריהם) להתמודד עם המציאות המפחידה והמורכבת שאליה הם חשופים ביום הזיכרון - הצפירה, השידורים המיוחדים בטלוויזיה וברדיו והתכנים באינטרנט, "דרכם הילדים קולטים קטעי מידע ללא יכולת קוגניטיבית ורגשית להבין ולהפיק משמעות", כדברי משרד החינוך. "התפקיד המרכזי של המבוגרים ואנשי החינוך ביום זה הוא לעזור לילדים בארגון המידע שקלטו, תוך שמירה על תחושת הביטחון שלהם", נכתב בתוכנית.

 

 

ועדיין אני חוזר ואומר שהמסר העיקרי שלי הוא שיש לדון מחדש בכל המתכונת של יום השואה. יום השואה במתכונתו הנוכחית הוא אסון נפשי לילדים בגן וגם לילדים עד גיל 13 לפחות. אילו הוא היה נערך בצורה שלא חושפת את הילדים לנזקים האלו בכלל, לא היה צריך לדבר עם הגננות או המורים על איך להגן על הילדים.

תגיות