הרשת גועשת, האתרים חוגגים, חברתו של דודו אהרון, שיר רוזנבלום, לא מסתדרת עם חמותה לעתיד. זאת לא מזמינה אותה לביתה, זאת מטילה עליה כישופים ובאופן כללי שמייח. הכותרות זועקות וחדשות הבידור כמרקחה. אפשר להבין אותם, זה סיפור שגורם לאנשים להקליק ולהציץ לידיעה כמעט מיד. נו, שוב החמות והכלה רבים על לב הגבר האומלל, איזה קטעים.

 

עוד באון לייף: 

 

ידוע ברבים שכשחמות וכלה רבות זה מצחיק. כשערכתי חיפוש בגוגל עם המילים "בדיחה חמותי" מצאתי כמעט 47 אלף תוצאות שעוסקות בבדיחות על חמותי באתרי בלוגים, באתרי בדיחות ובפורומים שונים. הכותרת העגומה של התוצאה השמינית הייתה "חמותי הלא מתה – בדיחות מצחיקות".

 

כשכתבתי, לעומת זאת, את הערך "בדיחה חמי", קיבלתי תוצאה על חמי געש ועוד כמה דברים לא קשורים. למרות שהרבה חתנים סובלים תכופות מחמים שלא מתים עליהם, ולא מעט חמים לא מרוצים מהחתנים בגלל היחס שלו לבנותיהם, אף אחד לא חשב לכתוב על זה בדיחה. כי באמת, זה לא עניין לבדיחות, שישבו וידברו ויפתרו את זה כמו שני גברים.

 

אבל סכסוכים בין חמיות לכלות זה מצחיק, זה טבעי, זה חלק בלתי נפרד מהתרבות שלנו. זה משעשע להפוך את החמות לדמות נלעגת ולא פחות מצחיק לצייר את הכלה כאישה היסטרית ומרשעת. למעשה, אלה התשדורות שאנחנו מקבלות מאז שאנחנו קטנות. חמות וכלה נועדו לריב אחת עם השניה ואם את מסתדרת עם חמותך, משהו מוזר בך. אבל הי, אם רבתן, ספרי, שנצחק על זה קצת.

 

רבות על לב הגבר

האם התרבות שסובבת אותנו מצליחה לגרום לנו לשנוא אחת את השניה? לדעתי כן. כשחיפשתי תמיכה במחקרים, מצאתי מחקר של דוקטור שרה ברסלמן על היחסים בין חמיות וכלות. בין שאר הדברים כותבת ברסלמן שהנשים שהיא ראיינה ביססו במידה רבה את הידע שלהן לגבי תפקידי חמות וכלה ויחסיהן על בדיחות, פתגמים ואמרות ידועות. כלומר, כמו בהרבה סוגיות אחרות, גם כאן נשים מתנהגות כמו שמצופה מהן.

 

המסר הוא שהבנות צריכות לריב על הגבר, להוכיח שהן ראויות לו, לפנק אותו, ולהתחרות מי מבשלת יותר טוב. כשחושבים על זה לעומק, מדובר בשוביניזם הנחות ביותר. זהו מסר שוביניסטי שאנחנו גדלות עליו ומאמצות אותו אפילו בלי לשים לב. מסר שמקטין את הנשים, מסית אותן אחת נגד השניה ומעצים את הגבר על חשבונן.

 

תמונה: ארן חן

 

מספיק לקרוא את הטוקבקים על הסכסוך במשפחת אהרון כדי להבין מי יוצאות כאן רע. חלק מהמגיבים יורדים על האמא והחלק השני כועס על החברה. ודודו? דודו קרוע באמצע, הוא לא מסוגל להביע עמדה, להסדיר את העניינים או לחתור לסיום הסאגה, כי הוא גבר ותפקידו לצפות מהצד ולהיות האיש הטוב בפרשה, בעוד מסביבו מתנהלת מלחמת בוץ על ליבו.

 

זה לא שאין כאן בסיס עובדתי. הבסיס העובדתי הוא שהיחסים האלה מורכבים, כמו רוב היחסים המשפחתיים. שתי נשים שלא בחרו אחת בשניה מתבקשות לעזור ולהיעזר אחת בשניה. הן מבלות אחת עם השניה בחלק מהחגים, והפסיכולוגיה הזוגית גם דאגה לכך שהן עלולות להזכיר אחת את השניה, מה שעלול להפגיש בין שתי נשים דומיננטיות וליצור ניצוצות.

 

העניין הוא שיחסים משפחתיים זה מורכב תמיד. כמו שגילינו כבר בתקופת התנ"ך, יחסים עכורים בין אחים מולידים רגשות תחרותייים עד לרצח. יחסים בין אב לבניו או אם לבנותיה יכולים להיות מורכבים לא פחות, וגיסים זה בכלל סיפור מההפטרה. ריבים משפחתיים שכאלה ייתפסו אצלנו כדרמה רצינית ולרוב אנחנו נשים את הלגלוג בצד. מבחינה תרבותית, יחסים רעים בין חמות לכלתה זה דבר מקובל ראוי ומובן.

 

לשנות את הסיפור

אני לא באמת יכולה לדעת באופן ודאי אם זו אכן מזימה שוביניסטית תרבותית, אם היחסים האלה פשוט מורכבים מדי כדי לזרום בשלווה או אם זה סתם הלך רוח מטופש, אבל אני לא חושבת שאנחנו הנשים צריכות להמשיך ולשתף עם זה פעולה. לא יוצא לנו שום דבר טוב מלהגחיך, לצמצם ולריב עם השותפה לדרך. כי בעצם כשאנחנו עושות את זה, אנחנו מגחיכות את עצמנו, את החמות שאנחנו נהיה, את הכלה שהיינו, ובאופן כללי את הנשים שחבורה.

 

יכול להיות שזה קשור לעובדה שאני מאוד אוהבת את חמותי, או לעובדה שאמא שלי תמיד הביעה הערכה עמוקה לסבתא שלי מצד אבי ושזו החזירה לה אהבה גדולה. אין ספק שקיבלתי מודל מעולה ושגם שפר עלי גורלי. אבל גם יכול להיות שפשוט סירבתי לקבל בלי תנאים את הסיפור התרבותי המכונה: "חמותך בטח מכשפה".

 

בשנת 2013 עשו אולפני ההנפשה של וולט דיסני מעשה נועז. הם שינו את האגדה "מלכת השלג" שעוסקת במלכה מרשעת ומלחמתה בגיבורה בשם גרדה, לסרט "לשבור את הקרח". התסריטאית ג'ניפר לי לא הסתדרה עם האגדה המקורית של האנס כריסטיאן אנדרסן אז היא זרקה את התסריט לפח. היא כתבה תסריט חדש לגמרי על שתי אחיות שהאהבה שלהן מנצחת נגד כל הסיכויים. הסרט הפך לסרט ההנפשה המצליח ביותר בכל הזמנים והוכיח שבעת המודרנית לא צריך לקנות את לב הילדות עם סינדרלה שעוברת התעללות על ידי קרובות משפחה חורגות או יפיפיה נרדמת שהמלכה מרעילה. "לשבור את הקרח" הבהיר שאחוות נשים ואהבת נשים הוא סיפור הרבה יותר יפה.

 

אפשר לעשות בחיים שלנו את מה שג'ניפר לי עשתה לעולם האגדות ולהתחיל לכתוב את התסריט שאנחנו ראויות לו. כדי שהסיפור יהפוך מסיפור קודר לסיפור על אהבה וכבוד, אולי הגיע הזמן לזרוק לפח את התסריט המקורי ולכתוב את הספר מחדש.