"איך אתה לא אוהב כלבים? אני לא מבינה!", התפלאה הדייט שלי. "אני אוהב, פשוט לא מתחבר לאופי שלהם. אני יותר בקטע של חתולים". ואז היא התחילה לברבר את הסיפור הלעוס של "כלב הוא חיה נאמנה, חתול לא יודע להראות אהבה" וכל השיט הזה.

בתור אחד שגדל עם חתולה 12 שנה יש לי הרבה דברים טובים לספר על חתולים, אבל עזבו עכשיו. מודה, לא מתחבר לכלבים. לא אוהב שנובחים עלי, לא סובל שקופצים עלי, שמלקקים אותי (טוב, תלוי מי), נראה לי מבאס לגמרי להוריד 3 פעמים ביום (ועוד בחורף), ובכלל, לתת פקודות לכלב (או לכל בעל חיים אחר) מרגיש לי מטופש. כשאני חוזר הביתה, כל מה שאני רוצה זה שקט. לא נביחות ולא יללות.

באוקיי קיופיד אפשר למצוא נשים שמאוהבות בכלב שלהן ברמה של "בא לי להתחתן איתו", והחבר הוא רק תירוץ. זה מתחיל כבר בתמונות. אוקי, תמונה אחת או שתיים זה סבבה.

את מחפשת בן זוג על שתיים או על ארבע?

את מחפשת בן זוג על שתיים או על ארבע? צילום: shutterstock

עד שפתאום אני חוטף סטוק של עשרים תמונות, היא והכלב – מתרחצים בים, מסיבת גייז, על הקטנוע של האקס, עם הכלבה של האקס, בגינת הכלבים, כאן הוא אוכל, שם הוא ישן, פה היא מתפלשת לו בפרווה, ועל הדרך היא טורחת לציין: "חייב, אבל חייב לאהוב כלבים. אחרת אין מצב", או ניסוח סטייל האקדמיה לחיות מחמד: "חייב להיות בעל זיקה/אהבה לבעלי חיים ורצוי מאוד לכלבים".

 

במדינת הגמדים: להיות גבר רווק ונמוך באתרי הכרויות

לא משנה כמה אתם יפים, חכמים, מצליחים ומוכשרים. אם אתם לא גבוהים יותר מ-170 ס"מ אין לכם סיכוי עם נשים. נעים מאוד, אני אלעד ואני גמד

לטור הקודם של אלעד אקרמן

 

ברור, אחרת מה? אגב, יש סברה כזו שחוסר אהדה לכלבים מתחיל בטראומה, אז הנה שלי: שנות השמונים. הייתי בן ארבע או חמש. לוקיישן: בבית של המטפלת, אי שם בשיכון ותיקים בחולון. הייתה לה כלבה קטנה ושחורה, סאני, שאהבתי אותה ובכלל לא פחדתי ממנה.

אבל יום אחד כשיצאתי החוצה משער החצר, הפודל השחור של השכנים ממול נבח עלי באטרף.

התחלתי לבכות. ניסו להרגיע אותי, לא הצליחו. לא הבנתי למה הוא נובח עלי. הרי לא עשיתי לו כלום. אבל כל מה שאני זוכר זה את הנביחות, ואת הקולר שלו עם תליון כחול שנצץ בשמש.

הלאה. עדיין אייטיז, ילד. חבר שלי מהבניין קיבל כלב במתנה. זה היה פינצ'ר, ג'ימי קראו לו. קטן, עצבן, רעשן וקפצן. "הוא רק רוצה להריח אותך, זה הכל", אימא ניסתה להרגיע, "הוא לא עושה כלום". אבל הוא עשה המון.

"אני שונא שקופצים עלי, אני שונא נביחות, רוצה הביתה!" והנוהל היה – כשאני בא, ג'ימי נשאר סגור בחדר. הרגשתי חרא. איזה מסכן ג'ימי, תקוע בין ארבע קירות, מיילל ומייבב, רק בגלל שאני לא אוהב. ואז היו משחררים אותו לשתי דקות, והוא השתולל משמחה ואני השתוללתי מפאניקה.

אלעד אקרמן

לא שונא כלבים, זה פשוט לא בשבילי. אלעד אקרמן

"תראה, אם תיקח כלב ילך לך ממש טוב עם בחורות" הציע ש'. "לך לנורדאו, תשרוץ קצת בפארק הירקון או בגינת כלבים בגן מאיר, זה עובד כמו מגנט". הסברתי לו בסבלנות שאני וכלבים זה לא. לא הריח, לא הריר, לא הטיפולים המעיקים. בקיצור כלום.

את העובדה שאני פסול בעיני הבריות קיבלתי מהשחקן הענק ביל מארי שצייץ:
I’m suspicious of people who don’t like dogs, but I trust a dog when it doesn’t like a person.

רציתי להסביר לו שאני לא שונא כלבים, זה פשוט לא בשבילי. באמת, איך אפשר לשנוא כלבים? הרי מישהו יכול להישאר אדיש לגורים? או לחיוך של האסקי סיבירי? או לכלבים המתוקים על אריזות נייר טואלט?

אבל לפי כמות הפעמים שכלבים נבחו עלי באמצע הרחוב סתם כי בא להם, אין ספק שביל מארי צודק. הם לא מחבבים אותי, ואני לא מחבב אותם.

כיום הדרישה לאהוב כלבים נכתבת באותה נשימה עם "משכיל, בעל שאיפות, עבר את שלב המשחקים, רציני ובוגר". יאללה, ניסיתי להתגבר. הסתרתי את הפגם ונפגשתי עם י'. יפה, מטופחת, מצחיקה, וגוררת פרווה קטנה, לבנבנה ונבחנית העונה לשם לונה. "אתה לא אוהב כלבים, אה?", ישר קלטה.

"אל תדאג, היא באמת בסדר", הרגיעה אותי תוך כדי שהפרווה מסניפה אותי כמו מסוממת.
"פשוט היום הייתי חייבת לקחת אותה דחוף לווטרינר, כי כבר כמה ימים יש לה קקי בצבע ממש מוזר והיא משלשלת לי, כנראה יש לה תולעים".

כנראה שהקפה שהזמנתי היה מיותר, אחרת אני לא מבין איזו סיבה יש לה לספר לי בדייט על היציאות של הכלבה שלה. לא, זה לא מעניין. כן, זה מגעיל. לא, אין לי שום אמפתיה לתולעים שלה במערכת העיכול. כן, אני רוצה חשבון בבקשה.

וזו דוגמה אחת מיני רבות. הכלב מגיע איתן לדייט והכל סובב סביבו: שב, קום, עזוב, בוא הנה, ארצה, שקט! אני מנסה להשלים משפט, להתחיל סיפור מן הסוף, לגלות עניין, אבל רק הוא מעניין אותן. הרי זה כמו תינוק שמתעסקים איתו כל רגע ומי שיושב מולך פשוט לא מעניין, כי הרי יש כלב. אז בשביל מה נפגשנו?

כלב, צא לי מהמיטה

כלב, צא לי מהמיטה! צילום: shutterstock

סקס. קרה לי פעם שהדלת נשארה פתוחה, והכלב נכנס ובהה. "מה אתה מסתכל?" חשבתי. "רבאק, תן לי ליהנות קצת. שלוש שעות התעסקנו רק בפרווה שלך, בכמה אתה מהמם, יפה, חתיך, צייתן, שקט, לא נובח על חתולים (ועלי כן!), אז בחיאת, עכשיו אני עושה סקס. תן לי קצת זמן איכות, טוב?".

הוא הביט בי ויצא. היא התחילה לצחוק, "אתה תופס לו את המקום, הוא ישן איתי על הכרית הזו". הבנתי את הרמז. היא ניסתה להרגיע אותי והכינה לי קפה. הבטתי בו, שוכב משובלל בפינה של החדר, מחכה שאלך. "תיכף מותק, כבר אני מתחפף, רק תן לי לסיים ת'קרואסון ולא תראה אותי פה יותר".

כנראה שלא הייתה לו סבלנות, כי הוא נעמד מולי והביט בי בעיניים כלות. "אוי תראה אותו, איזה חמוד, הוא רוצה שתיתן לו קצת". לפני שאמרתי שהקרואסון ממש טעים לי היא לקחה ממנו חתיכה וזרקה לו, והוא התנפל על זה בהתלהבות של כלב.

"וואו מותק, אתה ממש בעייתי. זה לא יעבוד בינינו. אני מצטערת, אבל כלבים הם כל החיים שלי". אמרתי שבטח, אני מבין לגמרי, ושיהיה לך בהצלחה. בדרך החוצה לקחתי איתי את הרצועה והקולר. חייב להבין איך הם מצליחים ככה עם בחורות, הכלבים האלה.