איך לשמור על קשר בגיל ההתבגרות?
נסו לדמיין שבגיל הזה ילדיכם כמו עשו רילוקיישן למדינה אחרת לכמה שנים והתקשורת היומיומית איתם היא כמו שיחת סקייפ. צריך לחשב את הפרשי השעות כך שהם בוודאות יהיו זמינים, לא תמיד הקליטה טובה ולפעמים השיחות מתנתקות באמצע. אז איך שומרים על קשר ועל תקשורת בכל זאת?
עוד באון לייף:
חשוב לזכור שאחת המשימות המורכבות והמשמעותיות בגיל ההתבגרות היא יצירת זהות אישית וזה נעשה על ידי דחיית זהות ההורים ויצירת נפרדות מהם. כלומר, כדי לדעת מי אני מבפנים עלי לדעת קודם את הגבולות שלי. זה עלול ליצור לפעמים יחס לא נעים, פוגע ומעליב כלפי ההורים ובאמת קשה להימנע מהעלבון. מה שכן חשוב זה לזכור שבסופו של דבר ההורה הוא המבוגר בסיטואציה ותפקידו ביחסיו עם המתבגר/ת לשמש מודל רגשי והתנהגותי עבורו. למשל:
להיות זה שיוזם את הצעד הראשון לשיחה ולשתף את הנער/ה ברגשות שעלו בעקבות אמירה או התנהגות מסוימת, לעודד חשיבה משותפת על פתרון כאשר לעיתים הפתרון הוא עצם ההכרה ברגשותיהם. לכבד את פרטיותם! לא בהכרח הזמן או המקום שמתאים להורה לדבר מקביל לבשלות של הנער/ה. לכבד את מידת החשיפה והפתיחות שהם מוכנים להם. להקשיב. להקשיב באמת, בלי אג'נדה מוכנה מראש, בלי שיפוטיות ודעות קדומות. מה שהתאים לתקופה או לדור אחר לא בהכרח רלוונטי יותר, מה שמתאים לאדם אחד לא מתאים לאחר. גישה כזו מתאפשרת רק עם קבלת המתבגרים כזכאים לבחירות משלהם. הצלחות משלהם וכישלונות משלהם.
והכי חשוב – לא להיבהל. לא מהעוצמות, לא מהרגשות שעולים ולא מהמעשים. תגובת ההורים היא כמו מראה לעולמו הפנימי של הנער ולחוויה שלו את עצמו. אם הוא הצליח כל כך להבהיל, להוציא מהכלים או לגרום לנזק כלשהו להורה או למשפחה מה זה אומר עליו?
ואיך בכל זאת מציבים גבולות?
גם זה נובע מתוך קשר והדדיות. אי אפשר באמת להכריח נער או נערה לעשות כלום, לפחות לא לאורך זמן. אם הקשר יציב ובטוח והתקשורת הדדית ומכבדת המתבגרים יבחרו לשתף פעולה ולכבד את גבולות ההורים והתא המשפחתי. הקפידו לשקף להם מה יהיו ההשלכות לבחירה שכנגד ואין מדובר בעונשים דוגמת אם לא תשפר את הציונים לא תקבל סלולרי חדש, אם לא תחזור הביתה בזמן לא תצא לבלות עם חברים בסוף השבוע. ההשלכות תמיד בהתאמה למעשים. אם לא תשפר את הציונים בלימודים הפער יגדל, השעמום בכיתה יגבר ואיתו גם התסכול, אם לא תחזור הביתה בזמן על אף שסיכמנו האמון שלנו בך יפגע. הדגישו שהבחירה הסופית היא שלהם בלבד וגם האחריות עליה.
תשאלו את עצמכם, האם אתם מקשיבים לילדכם באמת? אם הוא ממש מתעקש על משהו נגדכם, האם אתם נלחמים על עיקרון רק לשם המאבק? האם הוא באמת תואם את הצרכים של הילד? אם הוא סובל בלימודים רצוי לברר מאיזה סיבה, אם הוא חוזר מאוחר תנסו לברר את ההשלכות החברתיות או מה הוא חושב שהוא מפסיד בזמן הזה. כמעט תמיד אפשר למצוא פתרון שלישי שמתאים לשני הצדדים ומלמד את הילד חשיבה יצירתית.
ועדיין לעיתים הם יבחרו נגד ההיגיון (כפי שהוא נראה בעיניכם) ובעד סיפוק רגעי, השתייכות חברתית. הדיאלוג צריך להיות בטוח ומתמשך וכזה שיאפשר עיבוד של הרגשות שאחרי. לא רק כ"מניעה" אלא גם מקום לחזור אליו ולהבין מה הפעיל אותי ואיך אני מרגיש לגבי זה בדיעבד כדי שתתרחש למידה מתוך חוויה.
דבר אחרון והפעם הוא רק בשבילכם ההורים: מצאו אוזן קשבת ומישהו שאתם סומכים עליו להתייעץ איתו. להיות הורה למתבגרים זו משימה בעוצמות גבוהות וזה הרבה להכיל. את הבלבול, את סערות הרגשות, את המורכבות החברתית ועוד. כל זאת בזמן שאתם אמורים להציג חזית מגובשת ואיתנה שיכולה לספוג ולהחזיר בצורה מעובדת ולכן גם לכם מגיע מקום לאוורר את הרגשות שלכם (ולא מול הילד) ולשאול גם את עצמכם מדי פעם מה אתם רוצים מהקשר הזה. זה יכול להיות בת או בן זוג, חבר/ה טובים או איש מקצוע. מקום בו גם אתם תוכלו להתבלבל, להיעלב ולקטר בלי רגשות אשם.





React to WordPress