כמו הרבה הורים טריים אחרים, גם רבקה שומן מבלה את מרבית הזמן והאנרגיות שלה בניסיונות כושלים להרדים את בתה בת השבעה חודשים. היא מנענעת, שרה, מטיילת, מספרת, משכיבה, הולכת וחוזרת וחוזר חלילה. לבסוף, כשטקס ההשכבה הזה מסתיים (לפעמים רק לאחר שעות), גם בה עולה אותה תחושת ספק מותשות-ספק שביעות רצון המוכרת להורים אחרים.

 

עד כאן הכל בטח נשמע מוכר להכאיב, אבל שומן החליטה לקחת את התסכול צעד אחד קדימה, או לפחות ככה חושבים לא מעט אנשים. בכל פעם ששומן מצליחה להרדים את הילדה, היא מעלה לחשבון הפייסבוק שלה תמונה של הילדה ישנה ושלה מרימה לעברה אצבע משולשת. כן, לא בדיוק פוליטקלי קורקט. מיותר לציין שלא כולם לוקחים את המחווה בהומור, ושומן מקבלת יותר ויותר ביקורות על התמונות שלה, או על התפקוד הכולל שלה כאמא.

 

 

כבלוגרית ועיתונאית, החליטה שומן להסביר את מעשיה בטור באתר שבו היא עובדת – slate. בין השאר כתבה שם שומן כי למרות שהיא מאוהבת בבתה הקטנה, ככל שזה נוגע לשינה היא "כאב תחת", ושמאז הלידה, הצטמצם עולמה לזמני העוררות של בתה. "לפעמים, לוקח יותר זמן להרדים אותה מאשר הזמן שהיא באמת ישנה. בימים האלו אני חוגגת את חוסר ההכרה הקשה שלה בתמונת סלפי קטנה שבה רואים אותה מעולפת ואותי מנפנפת לעומתה עם האמה. אחרי זה אני מעלה את הסלפי הזה לרשתות החברתיות, הרי אחרת זה לא יהיה קיים. עכשיו כבר יש לנו גלריה קטנה".

 

 

שומן מסבירה כי הסיבות שבגללן היא מצלמת את התמונות האלו הן מגוונות. בראשן היא מונה את הצורך פשוט לפרוק את כל הרגשות שלה אחרי שעות של נענועים, הנקות, הליכות והליכות תוך כדי נענועים והנקות. עוד מונה שומן את הרצון לשעשע את בעלה, במיוחד בתקופה שבה הסבלנות של שיניהם נמתחת לרמות בלתי אפשריות, ולבסוף היא גם מסבירה שהיא בעד תנועת ה"לכו לישון לעזאזל" (שקמה בעקבות ספר בעל אותו שם), "שאחרי שנים של דיכוי מעודדת הורים סוף סוף להודות שעד כמה שאנחנו מעריצים את הילדים שלנו, אנחנו לא צריכים להעמיד פנים שאנחנו אוהבים וסובלים את השגרה הסיזיפית שממלאת את הימים והלילות שלנו".

 

 

אז בזמן שיש לא מעט הורים שמצקצקים ומזדעזעים מהתמונות של שומן, נראה שבסופו של דבר יש גם לא מעט שהיו מתים לעשות את זה בעצמם, או אולי מחווה קצת פחות בוטה, אם רק היה להם את האומץ.