לפני שבע שנים ילדתי את בתי הבכורה. בן זוגי הקפיד להיות איתי בבית החולים בימים המרגשים והעמוסים האלה. היינו ביחד ברגעים המדהימים של הבונדינג לתינוקת הקטנה שלנו, והתמודדנו ביחד עם כמה מהמטלות שמהר מאוד הופכות לשגרה, אבל מהוות אתגר לא קטן עבור זוג הורים טרי שמבצע אותן בפעם הראשונה, כמו החלפת חיתול או הלבשת חולצה. ברגעים בהם הוא לא היה בבית החולים, הוא היה עסוק ברכישת ציוד לתינוקת החדשה (הרי ידוע שבישראל יש דברים שלא קונים לפני הלידה) ובארגון הבית לקראת הגעתה של התינוקת הביתה. כשחזרנו הביתה הוא נשאר איתי שבוע שלם בבית, על חשבון ימי החופשה שלו, ואני חייבת להודות שגם זה הרגיש לי מעט מדי והרגשתי חסרת אונים כשהוא נאלץ לשוב לעבודה. לעומתי, היולדת שהיתה מאושפזת איתי בחדר, לא זכתה לתמיכה הצמודה הזו. לא בגלל שבן זוגה לא רצה להיות שם, אלא בגלל שהמעסיק שלו לא אפשר לו. מבעד לווילון שמעתי את שיחת הטלפון הקולנית עם המעסיק, שהכריח אותו להגיע למחרת הלידה לעבודה, ואת הבכי של אשתו שהיתה זקוקה לנוכחות שלו, אבל גם חששה לעתיד התעסוקתי שלו, אחרי שהמעסיק איים אליו שאם לא יתייצב בעבודה הוא יפוטר.

 

 

קצרה היריעה מלפרט את החשיבות הרבה של מתן חופשה לאב בימים הראשונים אחרי הלידה. יש לזה היבטים מעשיים כמו עזרה לאם שהגוף שלה מתאושש מהלידה, הכנת הבית ורכישת ציוד וטיפול בילדים הנוספים שנשארו בבית. אבל יותר מכך, לנוכחות של האב בימים הראשונים לאחר הלידה יש תרומה רבה להיקשרות בין האב לתינוק, כשמחקרים רבים מצביעים על כך שאבות שלקחו חופשת אבהות יהיו מעורבים יותר בגידול הילדים וחינוכם בהמשך הדרך.

 

בסוף 2013 נדמה היה שהמחוקקים שלנו רואים את כל היתרונות הללו לנגד עיניהם. הכותרות בעיתונים בישרו על "חופשת לידה - גם לאבות",  ופירטו על הצעת החוק של הח"כים אורי אריאל ותמר זנדברג, שעברה את אישור ועדת השרים לענייני חקיקה, ולפיה מעתה אבות יזכו לחופשת לידה מקבילה לזו של האמהות, מיד לאחר הלידה, שתהיה מורכבת משלושה ימי חופשה בתשלום ועוד חמישה ימי מחלה (על חשבון המעסיק). שמחתי שמקרים כמו אלה שקרו לאותו יולדת שהיתה איתי בחדר לא יישנו. לכן, רבה היתה תדהמתי לאחרונה, לאחר לידת בתי השנייה, כשהתברר לנו שדבר לא השתנה, ושהחוק שאושר עם הרבה רעש וצלצולים נדחה על ידי ועדת הרווחה של הכנסת. רק שני חברי הוועדה (וכן זנדברג שניסתה להגן על הצעת החוק שלה, ללא הצלחה) נכחו  בדיון שנערך בנושא, וזה כנראה מעיד משהו על סדרי העדיפויות של המחוקקים. מיקי רוזנטל וחיים כץ, שני חברי הוועדה שכן נכחו בדיון, דחו את ההצבעה בנושא בטענה שהצעת החוק רעה למעסיקים.

 

התקשורת, שחגגה את אישורה של הצעת החוק, נאלמה דום בכל הקשור לדחייתה. זה המקום לציין שאכן מוטב היה שהמדינה אכן תמצא מקור למימון החוק ולא תפיל את העלויות על המעסיקים, אך הפגיעה במעסיקים היא חלקית משום שלפי ההצעה, שלושה ימים הם ימי חופשה בתשלום על חשבון העובד, וממילא המעסיק לא צריך לשלם על יום מחלה ראשון, ומשלם חמישים אחוז בלבד עבור היום השני והשלישי.

 

צילום: SHUTTERSTOCK

 

השורה התחתונה היא שבישראל בשנת 2015, גבר שבת זוגו ילדה זכאי על פי חוק להיות נוכח בלידה, מהופעתם של הצירים ועד ל-24 שעות לאחר הלידה, אבל הוא לא מספיק חשוב בשביל לגדל את התינוק ולטפל בו בימיו הראשונים (וגם לא לאחר מכן). זהו הרי תפקידה המסורתי של האם, ולאף אחד לא משנה אם היא תשושה אחרי הלידה, או אם האבא רוצה לקחת חלק פעיל בגידול התינוק. אלו הם כנראה מותרות שמהם יכולים ליהנות רק אלו שיש להם כסף. רוב האבות הטריים פשוט לוקחים כמה ימי חופשה על חשבון המכסה השנתית הדלילה שלהם, וסופגים את זה בשקט, אבל המעמדות הנמוכים הם לרוב אלה שמקבלים את מספר ימי החופשה המינימלי הנקוב בחוק, והם גם אלה שלא יכולים להרשות לעצמם, במידת הצורך, ליהנות מכמה ימים של חופשה ללא תשלום. חמור מזה, אלו שהכנסתם נמוכה הם גם לרוב אלה שנמצאים תחת איום פיטורים במידה ולא יגיעו לעבודה בימים הראשונים לאחר הלידה. כנראה שמי שאין לו כסף, צריך לעבוד קשה יותר כדי להוכיח שתפקידו הבלעדי במשפחה הוא בתור מפרנס.

 

קצת עצוב שצריך לעגן בחוק את זכאותם של אבות טריים לחופשה מיד אחרי הלידה, ושזה לא מובן מאליו שהם זכאים לחופש (ואפילו על חשבונם) בימים חשובים אלה, אבל נראה שכל עוד זה לא ייעשה המצב הזה לא עומד להשתנות.

יהיו מי שיטענו שעל כל אחד לקחת אחריות על משפחתו, שהמדינה לא צריכה לממן את הבחירות האישיות שלנו ושמי שאין לו כסף - שלא יעשה ילדים. אני אפילו נוטה להסכים עם האמירה הזו בסיטואציות מסוימות. אבל במקרה הזה מדובר במשהו הרבה יותר מהותי, שהמשמעות שלו חורגת מעבר לעניין הכלכלי. השארת המצב כפי שהוא משדרת מסר מאוד ברור לאבות – התפקיד המרכזי שלכם הוא להביא כסף הביתה, אבל בכל מה שנוגע לגידול הילדים אתם באמת לא משמעותיים ועדיף שתישארו בצד. תמיד מדברים על שוויון לנשים, אבל במקרה הזה, נראה שדווקא הגברים נשארו הרחק מאחור, וכולם יוצאים נפסדים.