לא ראיתי את הסרטון ששודר אתמול בערוץ 10 על האונס הקבוצתי באלנבי 40. גם לא את הכתבה. כנראה שגם לא אצפה בהם אף-פעם. הטקסטים שרצים ברשת, התימלול של האירוע שקופץ לי בפייסבוק שוב ושוב, מספיקים כדי לסייט אותי כאישה, לגרום לכל הגוף להתכווץ ולנסות להבין, כאישה, כבת אדם – מה לעזאזל היה שם?!

 

עוד באון לייף:

 

המחשבות נודדות קודם כל לאותה אישה, אותה כוכבת פורנו בעל כורחה שעומדת במרכז הסרטון. מה עובר עליה עכשיו, כשההכרה חוזרת - להבין שנאנסת אונס קבוצתי בפומבי, לגלות שהכל תועד ורץ ברשת, שהאונס הכואב והאלים שעברת שמור לנצח במרחב הוירטואלי, במכשירי הסלולר של מי שהיה שם ושל מי ששלחו את הסרטון אליו בוואטסאפ. איך אפשר בכלל לעכל ולהתמודד עם דבר כזה? איך אפשר לנסות להתמודד, להדחיק או לשכוח – כשזה נשאר שם ברשת. תמיד. לא יימחק לעולם.

 

כוכבת פורנו בעל כורחה. צילום אילוסטרציה: shutterstock

 

ועם כל המחשבות הללו, עליה, שאלה אחת ממשיכה להציק ולהדהד לי בראש, לא נותנת מנוח – מי אלה האנשים האלה לעזאזל?!

 

מי זה אותו גבר שנמצא במועדון, רואה את הדבר הזה קורה לו מול העיניים, וכל מה שבא לו לעשות זה לצעוק "תן עבודה!" "תוריד גבר, תוריד, תוריד!" "יאללה, עוד! עוד! עוד!" מי זה אותו גבר, שכל מה שמתחשק לו לעשות כשהוא רואה אישה, שיכורה, גמורה, נאנסת לו מול העיניים, עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם, לקול צהלות ההמון, כל מה שבא לו לעשות באותו רגע זה לשלוף את הנייד שלו ולתעד את "החגיגה". לשמר אותה בזיכרון שלו. להעביר את זה הלאה. להראות לחברים. מי זה אותו גבר, שגם אחרי שתי דקות. חמש דקות. עשר דקות. שעה. שעתיים. ארבע שעות. חמש שעות, שבהם הוא עד ושותף שקט של אונס קבוצתי מתמשך, גם אחרי חמש שעות שהוא שם – לא מתהפכת לו הבטן, הראש שלו לא צועק – קיבינימאט, זה לא בסדר! זה לא בסדר! תפסיקו את זה! מה עובר לו בראש כל הזמן הזה? מה עובר לו בלב? איך אפשר להשקיט את המצפון לכל כך הרבה זמן?

 

מי זה הגבר הזה, זה "שרק עמד בצד וצילם"? מי זה הגבר הזה - איך הוא נראה? במה הוא עובד? איזה חרדות מלוות אותו כשאחותו, הבת שלו, או בת הזוג שלו יוצאת לבלות בערב עם חברות? איך הוא מרגיש עכשיו מול כל הסיפור הזה? הוא מתחרט? הוא נגעל מעצמו ומהחברים שלו? הוא מבין שהוא היה עד ושותף לאונס קבוצתי ומתועד? הוא מבין את זה עכשיו? משהו זז שם?

 

הוא מבין שהוא היה עד ושותף לאונס קבוצתי מתועד? צילום אילוסטרציה: shutterstock

 

אני עורכת דין שמאמינה ביצירה של שינוי חברתי גם דרך עולם המשפט, ובטח ובטח בהקשר המגדרי. עם כל הביקורת שיש לי (ויש לי) על השדה המשפטי, בסופו של יום, בכל יום כמעט, אני עושה שימוש חוזר ונשנה בחוק. הקריאה לאכוף את החוק, לדרוש שהמועדון ייסגר לפחות בשלב הראשון, ושכל מי שהיה שותף, פעיל או סביל, בזוועה הזו – יתן את הדין, היא דרישה נכונה והכרחית. רק לפני כשנה, בזכות מאבק פמיניסטי-משפטי ארוך, הוסף סעיף לחוק למניעת הטרדה מינית, שמבהיר שגם צילום או פרסום של אדם/אישה שמתמקד במיניותה ללא הסכמתה מהווה הטרדה מינית, ובתוך כך גם עבירה פלילית.

 

ועם כל זה, לצד הדרישה ההכרחית ליישם את החוק – עם כל זה, כמה עצוב להבין שבסופו של יום, שום חוק בעולם לא יגרום לאותו גבר, זה שהיה שם בצד "ורק הסתכל", או "רק צילם" - שום חוק לא יגרום לו להפעיל את הלב. להרגיש חמלה. טיפת רגישות אנושית בסיסית.