גילוי עריות: הפכה לעורכת דין כדי לכלוא את אביה האנס

לקראת סוף התואר שלה במשפטים, טינה רנטון מבריטניה, היום בת 36, כבר הייתה מותשת. השיעור היה על עבירות מין והמרצה הסבירה על ההתיישנות. "האם יש מגבלת זמן על הגשת כתב אישום נגד עבריין מין?", שאל אחד מהסטודנטים. "לא", ענתה המרצה. הגוף של רנטון התעורר בבהלה, "השאלה הראשונה שעלתה לי לראש הייתה האם אני עדיין יכולה לתבוע את אבי חורג על כל מה שהוא עשה לי?".

עוד ב-Onlife:

• לשכת עוה"ד מציגה: קודם תהיי יפה, רק אח"כ חכמה
• דירוג Onlife: עוה"ד הפליליות הטובות ביותר בישראל

רנטון מעולם לא העזה לחלום שהיא תתקבל לאוניברסיטה ותסיים את לימודים. "רכשתי השכלה שמעולם לא חשבתי שאצליח לרכוש וגם מצאתי חברים", סיפרה רנטון ל"דיילי מייל", כל חיי חונכתי שאני לא שווה כלום חוץ מלהיות כלי למשחק וניצול בידיו של אבי החורג, דיוויד מור".

טינה רנטון. חיים טרגיים של ניצול (צילום: מתוך פייסבוק)

אחרי 8 שנים העזתי לספר לאמא

רנטון דיברה לראשונה על היותה קורבן לניצול מיני בגיל 14 עם חברתה לספסל הלימודים: "סיפרתי לה בקול רועד שהוא נוגע בי, שהוא נכנס לחדר שלי ומקיים איתי יחסי מין". המועקה שישבה לה על החזה במשך 8 שנים, ירדה בבת אחת. בעקבות הפצרותיה של חברתה, סיפרה רנטון גם למורתה.

"לא התכוונתי לספר לה, התביישתי נורא והתכווצתי, לקחתי נשימה עמוקה וסיפרתי לה שהוא נכנס לחדרי בלילות ואונס אותי, סיפרתי לה שזה התחיל כשהייתי בת שש ושלא בכיתי כי זה לא הרגיש אמיתי".

המורה דחפה את רנטון לספר לאמה: "שמעתי את אמי נכנסת בדלת, ישבתי בקצה של המיטה שלה וידיי רעדו. סיפרתי לה בבושה. אני זוכרת איך פניה התכווצו. הרגשתי אשמה, שבגללי היא בוכה. היא חיבקה אותי חזק, מה שהיא מעולם לא עשתה. חששתי שהרווחה תיקח אותי או שדייוויד ירביץ לי".

הפתרון של אמא: לנעול את החדר

אמה הייתה לחוצה ועצבנית, היא הושיטה לה אלכוהול והציעה לה סיגריה: "אני זוכרת שהייתי המומה שהיא מציעה אלכוהול וסיגריה לנערה בת 14. היא הסבירה לי שבלי דייוויד אנו ניכנס למצוקה כלכלית, שהם רק קנו את הבית ויש להם משכנתא עליו. בהיתי בה באטימות כשהיא הסבירה שהיא לא תוכל לשלם את המשכנתא והחשבונות, ואנחנו ניזרק לרחוב. היא שאלה אותי אם אני רוצה לראות את אחי הקטן ג'ונתן ברחובות".

המילים שברו את לבה של רנטון, שלא יכלה לקחת אחריות על כך שאחיה ייזרק לרחוב, ולא יכלה על דעת עצמה להבין שהרווחה לא תאפשר זאת. הפתרון של האם היה התקנת מנעול בחדר השינה של רנטון ובחדר השינה של ההורים. "היא הסבירה שכך דייוויד יכול לחיות איתנו ולפרנס, ואני אשאר מוגנת. היא עשתה לי נקיפות מצפון ולא הותירה לי הרבה ברירות, הסכמתי שתיתן לו לחזור הביתה".

"איזו תקווה יש לילדה שאמא שלה לא מגנה עליה?", היא תמהה. שנים אחר-כך, במכתב התנצלות, התוודתה האם שהסיבה שהשאירה את דייוויד בבית הייתה כי היא לא רצתה להישאר לבדה והרגישה בודדה בלעדיו.

"אף אחד לא התלונן במשטרה עבורי"

חייה של רנטון השתנו מאותו יום. היא ידעה שלא תהיה מוגנת מפניו ונאלצה לשרוד לבדה. "האווירה הייתה כאילו כלום לא קרה. המורה שאלה אותי על השיחה ונתנה לי את הכתובת שלה במידה ואצטרך עזרה, ומשרוקית שאוכל להשתמש בה אם דיוויד ייכנס שוב לחדרי. שום שיחה עם המשטרה או עם הרווחה. זה היה תלוי בי להגן על עצמי. האכזבה הזו נותרה איתי לכל החיים" מספרת רנטון.

האב החורג התנהג כאילו כלום לא קרה ומצבה של רנטון החל להידרדר. "התחלתי להתבודד ולשבת נעולה בחדר. כשהייתי צריכה להתקלח הייתי לחוצה, כי הוא תמיד במקרה הופיע מחוץ לדלת. איבדתי עניין בביה"ס והברזתי הרבה. התאפרתי כבד כדי להסתיר את מי שאני, וגם כדי למשוך תשומת לב. המורות התלוננו לאמי אבל לא היה לה אכפת. סיימתי את לימודיי עם ציונים נמוכים מאד. לא היו לי שאיפות".

"לראשונה הבנתי שלאמי לא אכפת ממני"

בשלב מסוים הבינה רנטון שהיא רוצה חיים טובים לילדיה, והחלה לחשוב על השכלה. "רציתי לעשות תואר בקרימינולוגיה כדי להבין את מניעיו של המתעלל שלי, ושל אימא שלי. לבסוף שיניתי למשפטים אחרי שהגנתי על בני הדיסלקט כנגד הרחקה מביה"ס וזכיתי במשפט. חלמתי כילדה להיות עו"ד, אבל לא חשבתי שאני חכמה. נלחמתי להגיע לאוניברסיטה, תוך כדי שגידלתי ילדים, ובגיל 34 סיימתי את התואר שלי במשפטים".

"כשסיימתי את הלימודים אימי אפילו לא התקשרה לאחל מזל טוב, ולראשונה הבנתי שלא אכפת לה ממני. הכתובת תמיד הייתה על הקיר אבל אני סירבתי לראות את זה. חודשים אחרי שסיימתי הייתי שקועה באומללות, במיוחד אחרי שהבנים שלי, בטענה שאני מגוננת עליהם יותר מידיי, עברו לגור עם אביהם".

"בגלל היחס שלי לילדיי – החלטתי להתלונן"

לפגיעה המינית שחוותה בילדותה, במקום בו הייתה אמורה להרגיש הכי מוגנת, היו השלכות מרחיקות לכת: "הייתי מאפשרת לילדיי לנשום, ולעשות דברים שהם היו צריכים לעשות בגיל שלהם, אם דייוויד מור לא היה אונס אותי". לנוכח ההבנה הזו, נפלה ההחלטה להתלונן במשטרה "ידעתי שאני יכולה. הודות לתואר במשפטים היה לי את הביטחון לעשות את זה עכשיו, היה לי ידע ורציתי צדק. מגיע לו לשלם. חיכיתי 20 שנה כדי להתלונן עליו, תמיד כל-כך חששתי לאבד את אמא שלי, אבל עכשיו אין לי מה להפסיד".

ב-2009 הופיעה רנטון בתחנת המשטרה "מעולם לא פירטתי את הדברים שאבי החורג עשה לי בגלל שחששתי, אבל עכשיו לא הייתה דרך חזרה" היא מסבירה. הקצינה הסבירה כי מדובר במילה שלה נגד המילה שלו ולכן עליה לבנות תיק שמבוסס על כמה שיותר עדויות. "רציתי שהאחים שלי, שאמא שלי ושהחברים שלהם, כל מי ששפט את ההתנהגות שלי, יידע בדיוק מה שהוא עשה לי ושיש סיבה להתנהגות שלי במשך השנים".

"לא הצלחתי להימנע מתחושת הבגידה באמא"

"כשהגיעו לבית אמי לקחת עדות, היא הצהירה שזוהי פעם הראשונה שהיא שומעת על כך. גם אז לא הצלחתי להימנע מהתחושה שבגדתי בה. כנראה לא ניתן לבטל שנים של ניסיונות לרצות משהו שאוהבים" היא מספרת.

ב-2010 מור הואשם ב-13 סעיפי אונס ותקיפה מינית. בין העדים הייתה המורה של רנטון בביה"ס וחברתה ללימודים לה סיפרה לראשונה על הפגיעה: "קיוויתי שהוא כל כך מבוהל, עד שהוא לא יכול לישון בלילה".

האם זה אפשרי בישראל?

בישראל, לא בטוח שסיפורה של טינה רנטון היה יכול להתגשם. בניגוד למדינות מערביות אחרות בישראל חלה התיישנות עבירות מין בתוך המשפחה. טינה רנטון התלוננה על אביה החורג 20 שנה אחרי שהוא פגע בה כי רק אז הרגישה שהיא באמת מסוגלת להתמודד עם הפגיעה. ההתיישנות בישראל מקשה מאד על נפגעות תקיפה מינית בתוך המשפחה משום שלרוב מדובר בנשים שנפגעו בילדות ועוברות שנים ארוכות של הדחקה.

ליאת קליין, היועצת המשפטית של מרכז הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית בתל אביב מסבירה כי ניתן להתלונן בהליך פלילי עד גיל 38 אך ורק אם הפגיעה התרחשה בקטין בתוך התא המשפחתי. משך תקופת ההתיישנות היא עשר שנים, והיא חלה על עבירת פשע. אם העבירה בוצעה על קטין - ההתיישנות נספרת מרגע הגיעו לגיל 18, כלומר - הוא יכול להתלונן עד גיל 28. אולם, בעבירות מין שבוצעו בקטין על ידי בן משפחה ניתן להאריך את ההתיישנות ב- 10 שנים נוספות, באישור היועץ המשפטי לממשלה. עוד תיקון שנוסף לאחרונה הוא האפשרות לתבוע בתביעה אזרחית עד גיל 35.

קליין טוענת שהבעיה המרכזית בפגיעות מין בגילאי הילדות ובתוך התא המשפחתי היא שעד שהנפגעות מצליחות לאזור כוחות ואת היכולת לדווח - זה כבר מאוחר מדי. "אחד המאפיינים של פגיעות מתמשכות הם פוסט טראומה שגורמת לאיבוד זיכרון ולניתוק מהפגיעה, ולכן הדיווח מגיע בגילאים מאוחרים" מסבירה קליין. למעשה, יש קשר ישיר בין גיל הפגיעה לגיל הדיווח. "מהנתונים של מרכז הסיוע, וגם של מחקרים, עולה שככל שהפגיעה היא בגילאים יותר נמוכים כך הדיווח יהיה בשנים יותר מאוחרות ובגילאים יותר מבוגרים, אפילו עד גיל 60", היא אומרת. "כמובן שאם מדובר בילדים הם מפחדים לדווח והאמון שלהם במבוגרים נפגע. אז הם לומדים להדחיק את הפגיעה במשך שנים, עד שקורה איזשהו משבר והם מחליטים להתלונן".

כמובן שהחוק מכיר את הנתונים האלה, "זו הסיבה שהכירו בהארכה להתיישנות לעבירות מין בתוך המשפחה" אומרת קליין. "אבל פעמים רבות קורה שרק בגילאים 50-40 מצליחים לדווח. בנוסף, אם הפוגע בילד או בילדה הוא לא מהמשפחה לא ניתן לדווח אחרי גיל 28. ואז, לא רק שהנפגעת לא יכולה למצות את הצדק אלא היא גם לא יכולה למנוע, באמצעות התלונה, פגיעה באחרים על ידי אותו פוגע".